כל הפרסומים
/ שיפור מדיניות החוץ הישראלית
לפני כמה ימים, במהלך ועידת הביטחון במינכן – הוועידה החשובה בעולם בתחום שישראל לא טרחה לשגר אליה אף בכיר – סתם שר החוץ הסעודי פייסל בין פרחאן את הגולל על השמועות לגבי פגישה אפשרית של ראש הממשלה בנימין נתניהו עם יורש העצר הממלכה. "לא תהיה פגישה כזאת", אמר בין פרחאן והסביר שהעמדה הסעודית ביחס לסוגייה הפלסטינית נותרה ללא שינוי.
אפשר להתווכח על מידת החשיבות של הסוגייה הפלסטינית בעיני המדינות הערביות הסוניות. מבט חטוף בחדשות הערב בערוצים הפאן-ערביים – כגון אל-ג'זירה או אל-ערביה או הערוצים המקומיים ממרוקו ועד בחריין – מראה בבירור שהחדשות מעזה ומהגדה בקושי נכנסות לליין-אפ. עם זאת, אין צל של ספק בכך שללא התקדמות בפתרון הסוגייה הזאת, גם לא תהיה התקדמות משמעותית בכיוון נרמול היחסים בין ישראל לריאד, אבו-דאבי ומדינות ערביות האחרות באזור.
במהלך שלוש מערכות הבחירות הביזאריות בתולדות מדינת ישראל, ניסה נתניהו פעם אחר פעם לייצר מפגש או פסגה עם מנהיגים ערבים. גיששו עם מלך מרוקו, בדקו עם מלך ירדן, התחננו בפני הנשיא המצרי, דרשו ממלך בחריין והתעקשו עם יורש העצר הסעודי. כלום לא עבד. במקרה של מלך ירדן, פגישה עם נתניהו שמפזר את בלוני הסיפוח היא לא משהו שיעלה על הדעת בכל מקרה, וגם האחרים, אפילו במדינות שלא מפסיקות לאותת לישראל על נכונותן לחמם את היחסים, לא התלהבו מהרעיון.
בבירות הערביות יודעים היטב שמי שמרוויח מהפגישות הללו הוא נתניהו, בעוד שמבחינתם פגישה כזאת, שלא תהיה כרוכה בחזרה למו"מ עם הפלסטינים או בסימן לכך שזה עלול לקרות בקרוב, היא במקרה הטוב חסרת ערך, ובמקרה הפחות טוב – מתנה נהדרת לאופוזיציה שלהם בבית.
לפני כמה חודשים, כשנתניהו הגיע בהפתעה לכנס בכנסת המוקדש לציון 25 שנה לשלום עם ירדן, שאורגן על ידי ח"כ מרב מיכאלי, הוא הסביר במה שונה הביקור המדיני שקיים בעומאן מהביקור שקיים שם בשנות ה-90 ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. "רבין נאלץ לשלם באוסלו, אני אינני צריך לשלם בוויתורים", הסביר לקהל שבו נכחו פרופ' איתמר רבינוביץ' ושמעון שבס, מנכ"ל משרד ראש הממשלה של רבין.
נראה שנתניהו מאמין בכל מאודו שהעולם הערבי התייאש מהפלסטינים, התפנה לעיסוקיו וכעת הוסר כל מחסום לשיתוף הפעולה. הרי הספורטאים שלנו משתתפים באירועים בינלאומיים בדובאי ובדוחא, השרים נוסעים לפורום הגז בקהיר ולוועידות בינלאומיות באבו-דאבי, וברקע מתנהל דיאלוג ביטחוני משמעותי בין ישראל למדינות הערביות, ובראשן מדינות המפרץ.
לכאורה הכול נכון: האיום האיראני מקרב בין ישראל לבין מדינות האזור שנואשו מהפלסטינים והפנימו שישראל איננה האויבת שלהם. יחד עם זאת, בלי שהנושא הפלסטיני יבוא אל פתרונו, ישראל תישאר בגדר פילגש עבור המדינות הללו, ולא תהפוך לאישה חוקית.
מנהיגי העולם הערבי חוזרים ואומרים את הדבר הזה פעם אחר פעם, כך שבדבריו של שר החוץ הסעודי אין למעשה כל חידוש. אפשר שיהיו עוד צ'ופרים נעימים בדרך שניתן יהיה להציג אותם כ"פריצת דרך ביחסים", אבל לא מעבר לכך. העניין הפלסטיני משול לתקרת זכוכית שמגבילה את התפתחות היחסים בין ישראל למדינות הערביות, וכפי שגילה נתניהו על בשרו – אי אפשר לפרוץ אותה בלי לשלם את המחיר.
היחסים עם מדינות האזור הם חשובים ביותר. לא ניתן להפריז במשמעות היחסים התקינים עם ירדן, מצרים, ערב הסעודית והאחרות. יחד עם זאת, ברור שישראל חייבת לחתור לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים קודם כל בשביל עצמה. קידום היחסים עם המדינות הערביות ואינטגרציה של ישראל באזור הם בונוס משמעותי ביותר. מי שחולם על קיצור דרך שיאפשר לו להגיע לריאד מבלי לבקר ברמאללה, שיחשוב שוב.
**המאמר פורסם באתר וואיינט, 20 בפברואר 2020.
