יום זכויות האדם הבינלאומי שיצויין בסוף השבוע הוא תזכורת שנתית למאמץ הבלתי-נגמר המוטל לפתחנו – להגן ולקדם את מימוש זכויות האדם ברחבי העולם. זו משימה מורכבת הרבה יותר מכפי שאנו נוהגים לחשוב, משום שבפוליטיקה הבינלאומית יש למעשים תוצאות בלתי צפויות ולא מכוונות. הדרך לגיהנום יכולה להיות רצופה בכוונות טובות. ובדרך הזו, למשל, פליטים עלולים להפוך לנשק וארגוני זכויות אדם מתגייסים לשירות דיקטטורים ציניים.
קחו למשל את נשיא בלארוס, אלכסנדר לוקאשנקו, המכונה "הדיקטטור האחרון של אירופה". לוקאשנקו מצוי במצוקה הנובעת מהסנקציות הבינלאומיות הנרחבות שהוטלו עליו ועל בלארוס בעקבות זיוף תוצאות הבחירות בקיץ 2020 והדיכוי האלים של המחאה האזרחית שפרצה לאחר מכן. לוקאשנקו אמנם זוכה לתמיכתו של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, אך הוא עדיין זקוק לכסף מהמערב.
במהלך מקיאווליסטי מחושב היטב, מנסה לוקשנקו לתמרן את הקהילה הבינלאומית לפעול נגד ערכיה ומגייס את הסוכנים הכי מחויבים לזכויות אדם – ארגוני זכויות האדם והתקשורת המערבית – כדי להכתים את יריביו ולסחוט מהם הטבות, כמו הסרת הסנקציות והעברת מענקי סיוע. מזה כמה חודשים מייבאת בלארוס מהגרים ופליטים, מרכזת אותם באזור הגבול עם פולין, ומאיימת להציף בהם את אירופה. התרגיל הזה עבד לרג'פ טייפ ארדואן, כשהאיחוד האירופי פנה למשא ומתן ארוך עם טורקיה והסכים לבסוף לשלם כדי שהיא תשאיר בתחומה את פליטי מלחמת האזרחים הסורית.
התמרון של לוקאשנקו נסמך על משטר בינלאומי של זכויות אדם וחוק בינלאומי (ואירופי) שמגן עליהן. עוד הוא נסמך על סוכני החברה האזרחית הבינלאומית, ששמו להם מטרה לדווח על כל הפרה ופגיעה במשפט הבינלאומי, בנורמות הצדק האנושי ובזכויות אדם. לצדם פועלים כלי תקשורת שמבקשים טוב, אך בה בעת מחפשים את הסנסציה, את הקונפליקט ואת הטרגדיה האנושית. כשאלה התנאים, כמו למשל במקרה בו אנו דנים, אז העולם כולו במה והאומללים ביותר הם לא יותר מדמויות טראגיות, ניצבים במחזה שכותב ומביים נשיא בלארוס.
ייבוא הפליטים והמהגרים לגבול בלארוס-פולין החל בהבטחה כי ממינסק פתוחה עבורם הדרך לאירופה. הקונסוליות של בלארוס בבגדאד ובאירביל הנפיקו אשרות מיוחדות לעיראקים שביקשו להגר לאירופה ואליהם נוספו בבירת בלארוס עוד רבים מסוריה, אפגניסטאן ומדינות אפריקה. משם, הם הוסעו בליווי כוחות המשטר לגבול פולין, גבול האיחוד האירופי. פולין וגם ליטא השכנה מיהרו לחוקק תקנות חירום ופרשו גדרות וכוחות לאורך הגבול על בלארוס. את המהגרים והפליטים שהידפקו על שערי אירופה הם "דחפו חזרה" לבלארוס, וכך נוצרו מחנות פליטים ביערות שלאורך הגבול לקראת בוא החורף.
האיחוד האירופי עושה מאמצים לצמצם את הטרגדיה ופעל בהצלחה מול חברות תעופה ומדינות כמו עיראק וטורקיה, כדי שיפסיקו את היציאה לבלארוס. הקונסוליות בעיראק נסגרו וטורקיה חסמה את הדרך לבלארוס בפני אזרחי סוריה, עיראק ותימן. עם זאת, אלפים כבר נמצאים באזור הגבול, ללא מזון, ללא חימום ובתנאים הומניטריים לא פשוטים. ניסיונותיהם לחצות נתקלים בהתנגדות פולנית והתוצאה היא עימותים ושימוש באמצעים לפיזור הפגנות. ארגוני זכויות האדם הבינלאומיים עושים כמיטב יכולתם. הם נפרשו באזורי הגבול והחלו לדווח על הטרגדיה. נציגיהם עוזרים למהגרים ופליטים לקבל טיפול רפואי וסיוע משפטי. גם התקשורת הגיעה לצפות ולדווח ומספקת כתבות ותמונות שכולן כאב וקושי.
למערכה הזו – מכוונת ככל שתהיה – יש חשיבות עצומה בזירה הבינלאומית הן בשאלות מופשטות והן כמנוף סחיטה ולחץ בסוגיית הסנקציות על בלארוס. ארגוני זכויות האדם והתקשורת משחקים בה תפקיד מרכזי בהתאם לתסריט של לוקאשנקו. הם מותחים ביקורת (מוצדקת ביותר) על פולין, מספקים סיפורים קורעי לב מאזור הגבול ומציינים כי מדיניות "הדחיפה בחזרה" מנוגדת לדין הבינלאומי והאירופי. את שלו לוקאשנקו השיג, וכעת הוא מנסה לתרגם זאת להישגים עבור משטרו.
הטרגדיה שלפנינו היא רק מופע אחד של הדילמה ההומניטרית בה עלולים למצוא עצמם ארגוני זכויות אדם. הם מכוונים לטוב ועושים כמיטב יכולתם במצבים מאוד לא פשוטים, אך פעילותם מנוצלת ומגוייסת למאבק אחר, הקשור בכלל ללגיטימציה הבינלאומית של אנשים ומשטרים ציניים. כמו כל דילמה, גם כאן אין מוצא פשוט או אין מוצא בכלל. לא לפעול ולא לדווח על הפרת זכויות אדם יאפשרו יד חופשית לדיקטטורים לרדות, ומצד שני – עצם הפעולה והדיווח רק מגבירים את המוטיבציה של אותם דיקטטורים לסנדל את יריביהם לפעולות לא מוסריות שישחקו את הלגיטימציה שלהם עצמם. כך או כך, הקורבנות של המופע האכזר הזה הם אותם חסרי ישע.
**המאמר פורסם בהארץ, 8 בדצמבר 2021
