עכשיו, לאחר שהושגה הפסקת אש ותשומת הלב התקשורתית עוסקת ביחסי ארה"ב–ישראל ובקולות הביקורתיים מהקונגרס האמריקאי, אני מציע להקדיש תשומת לב לארוע שהתרחש לפני המשבר האחרון. באירוע הגאלה של העיתון "מקור ראשון" (9 במאי), בריאיון עם עמית סגל, פרש השגריר לשעבר רון דרמר את משנתו על יחסי ישראל ארצות הברית. הדברים שהשמיע דרמר בארוע הזה חשובים מאד להבנת המדיניות של ממשלות נתניהו כלפי ארה"ב שדרמר היה מעצבה העיקרי וגם את הרקע לשינויים שאפשר לזהות בדינמיקה של היחס כלפי ישראל בוושינגטון.
השגריר לשעבר רון דרמר פרש את משנתו על יחסי ישראל-ארה"ב. הדברים שהשמיע חשובים להבנת מדיניות ממשלות נתניהו כלפי ארה"ב, שדרמר היה מעצבה העיקרי, ואת הרקע לשינויים ביחס וושינגטון לישראל
דרמר היה שגריר ישראל בוושינגטון במשך 7 שנים, וגם לפני כן עיצב את המדיניות כיועץ המדיני של ראש הממשלה. מהיכרות אישית עימו, אני יכול להעיד שדרמר הוא אחד הדיפלומטים המוכשרים ביותר שפגשתי, אך הוא הוביל מדיניות שגרמה נזק היסטורי לשלושה מרכיבים אסטרטגיים ביותר לישראל:
- הקשר של ישראל עם יהדות אמריקה.
- היחסים הבילטרלים בין ישראל וארצות הברית.
- ההשפעה האמריקאית בנושא הסכסוך הישראלי פלסטיני ובמזרח התיכון בכלל.
הנושא, שזכה לכיסוי התקשורתי היה אמירתו שישראל צריכה לתעדף את הקשר שלה עם הנוצרים האונגליסטיים על פני יהודי אמריקה. אמירה כזאת עומדת בניגוד מובהק לייעוד של מדינת ישראל כפי שהוגדר בהכרזת העצמאות – להוות בית לעם היהודי כולו, כולל אלו שאינם חיים בישראל. דרמר מתעדף את הנוצרים האוונגליסטים שהחזון שלהם הוא מלחמת "גוג ומגוג" בין "בני אור לבני חושך" בארמגדון (מגידו) – מלחמה אשר בה רובנו צפויים ליהרג, ואלו שיישארו יתנצרו כדי שישוע המשיח יחזור (מומלץ לצפות בסרטה הדוקומנטרי המצויין של מאיה זונשטיין"Till Kingdom Come" שמתאר את האמונה התאולוגית של האוונגלים). הבחירה הזאת באוונגליסטים על פני היהודים, רק משום שהם תומכים בעמדות ממשלות הליכוד, היא לא פחות ממזעזעת.
דרמר מתלונן, בצדק, על כך שהרוב הגדול של יהודי ארצות הברית אינם תומכים במדיניות ממשלות נתניהו. אבל האמת היא שהחיבור שלהם לישראל הוא הרבה יותר עמוק וחשוב לנו מאשר האוונגליסטים, שרואים בנו כלי מתכלה לקידום תאולוגיה משיחית אפוקליפטית. רוב היהודים האמריקאים, לעומת זאת, רואים את הקשר עם ישראל כעניין מרכזי לביטוי הערכים היהודיים שלהם, ועמדתם הביקורתית נובעת דווקא מאכפתיות כלפי הבית הלאומי שלהם, שאמור לתפיסתם להיות דוגמה ומופת.
דרמר מתלונן שהרוב הגדול של יהודי ארה"ב אינם תומכים במדיניות ממשלות נתניהו. אבל חיבורם לישראל הרבה יותר עמוק וחשוב לנו מאשר האוונגליסטים, שרואים בנו כלי מתכלה לקידום תאולוגיה משיחית אפוקליפטית
במקום לנצל את השפעתו על ראש הממשלה כדי שהממסד בישראל ישקיע באחינו ובאחיותנו שמעבר לאוקיינוס, יכבד את האופן בו הם בוחרים לקיים את יהדותם וייצור איתם שיח וחיבור קונסטרוקטיבי (כפי שניסה לעשות הקונכ"ל בניו יורק דני דיין למרות שדעותיו המדיניות קרובות לאלה של דרמר, אך עם הבנה שונה לגמרי של משמעות וחשיבות הקשר עם יהדות ארצות הברית) – הוא הגדיל משמעותית את הפערים בינינו ובינם באופן שפוגע בעצם ייעודנו כמדינה ובהחלשה משמעותית של המשענת האסטרטגית שמהווה יהדות ארצות הברית עבור מדינת ישראל.
דרמר סייע בידי נתניהו ופגע אנושות גם ביחסים של ישראל עם ארה"ב, אשר עד לתקופת נתניהו התבססו על תשתית דו-מפלגתית, שהיתה סוד ההצלחה של "היחסים המיוחדים" במשך שנים רבות.
דרמר עשה זאת מתוך נאמנות לשולחיו, אבל לא הבין את הנזק האסטרטגי שגרם. דרמר פעל מתוך אמונה שזה אינטרס ישראלי, אך לא הבין שנתניהו משתמש בו לטובת האינטרסים האישיים שלו, ובמרכזם יחסיו עם שלדון אדלסון. נתניהו חיזק את המפלגה המועדפת על אדלסון בארה"ב ואילו אדלסון חיזק את נתניהו על ידי מימון חינמון בו יש מונופול לשופריו של נתניהו.
כששמעתי שדרמר משתתף באודישנים שערך אדלסון למועמדים רפובליקנים כדי להחליט איזה מהקמפיינים שלהם הוא יממן הזדעזעתי עמוקות. דרמר גם עמד מאחורי אירועי גיוסי הכספים בארץ לטובת מיט רומני, שהיה המועמד שלשכת ראש הממשלה דאז קיוותה שיביס את אובמה.
אני זוכר איך סירבתי פעם אחר פעם כקונסול כללי בארה"ב להשתתף באירועי גיוס כספים למועמדים. כשהגיע לבוסטון המועמד בפריימריס הדמוקרטים לנשיאות דאז ברק אובמה, חבר משותף קרוב הזמין אותי להכיר אותו, ואני עמדתי על כך שהפגישה תתקיים מחוץ למקום האירוע ובלי קשר אליו. כשקיבלתי הזמנה לפגוש את הסנטור והמועמד הרפובליקני לנשיאות ג'ון מקיין בזמן שניסה לגייס קולות לפריימריס הרפובליקנים בניו המפשייר, התנאי שלי היה שלא יהיה שימוש בפגישה למטרות הקמפיין. כל זאת למרות שייחסתי חשיבות מקצועית רבה, ואף היה לי עניין אישי רב להכיר את כל המועמדים משתי המפלגות.
דרמר סייע בידי נתניהו ופגע אנושות גם ביחסים של ישראל עם ארה"ב, אשר עד לתקופת נתניהו התבססו על תשתית דו-מפלגתית, שהיתה סוד ההצלחה של "היחסים המיוחדים" במשך שנים רבות
דרמר בשליחות נתניהו היה אדריכל ההזמנה של נתניהו לקונגרס האמריקאי לנאום נגד סדר היום של נשיא מכהן. אירוע זה היה במידה רבה פרשת דרכים בהפיכתה של ישראל לנושא במחלוקת פוליטית בין המפלגות ומצביעיהן וקרע את הקהילה היהודית. הוא גרם את כל הנזק הזה על מנת למנוע הסכם שהרוב הגדול של בכירי מערכת הביטחון שלנו ראו בו את האלטרנטיבה המיטבית באותה תקופה עבור ביטחון ישראל.
דרמר גם הצליח להשפיע על ממשל טראמפ לנטוש את ההסכם ובכך פגע אנושות בביטחונה של מדינת ישראל, מכיוון שאיראן התקרבה מאז באופן משמעותי ליכולות גרעין צבאי עקב נטישת מגבלות ההסכם. כתוצאה מנטישת ההסכם – הברית בין המעצמות שנועדה לגרום לבידודה של איראן, התרסקה והפכה את ישראל וארה"ב למבודדות, במקום את איראן.
דרמר, בשיתוף פעולה עם פרידמן, שהיה מקבילו האמריקאי בארץ, ניסה לנצל את הבורות של הנשיא טראמפ כדי לוודא שהנרקיסיזם שלו יעצב את "תכנית המאה" ההזויה, בה ירוסק פתרון שתי המדינות ויקודם סיפוח משמעותי של שטחים פלסטינים. למזלנו הרב, חתנו של טראמפ קושנר, שעמד בקשר עם מדינות האזור והבין שמדובר בתכנית שלא תאפשר לטראמפ לקדם את מדיניות ארה"ב במזרח התיכון וגם לא את עסקיו הפרטיים באיזור, מנע את הסיפוח וסיפק תכנית חליפית של "הסכמי אברהם". זאת לא היתה כוונתם של דרמר, פרידמן ואדלסון, אלא פתרון דחק שהפך להתפתחות מועילה על פי מיטב המסורת של "עורמת ההיסטוריה".
דרמר השכיל לחבור לנוצרים האוונגליסטים כדי שאלו ילחצו על טראמפ להעביר את השגרירות לירושלים (צעד מועיל אילו רק נעשה נכון) באופן שהתעלם לחלוטין מהקשר הפלסטיני למזרח ירושלים ולמקומות הקדושים לאיסלאם. בעקבות צעד זה הפכה ארה"ב לחסרת כל רלוונטיות לסוגיה הפלסטינית, ובמקום זאת תרמה לקידום אפשרות בה ישראל הייתה הופכת בסופו של דבר (אלמלא חילופי הממשל בארה"ב) למדינת אפרטהייד דו לאומית.
דרמר הצליח להשפיע על ממשל טראמפ לנטוש את ההסכם, ובכך פגע אנושות בביטחונה של ישראל. איראן התקרבה מאז משמעותית ליכולות גרעין צבאי עקב נטישת מגבלות ההסכם, והברית בין המעצמות לבידודה התרסקה
הקדנציה של דרמר כשגריר צריכה להילמד בבתי ספר לדיפלומטיה. זאת משום שיכולותיו והאפקטיביות שלו לקדם את המדיניות (המזיקה) של שולחיו מרשימות ביותר, אולם בפקולטות להיסטוריה של הציונות תילמד התקופה הזאת כמזיקה ביותר למדינת ישראל ולחלום של מקימיה, כפי שנוסח בהכרזת העצמאות.
**המאמר פורסם ב"זמן ישראל", 30 במאי 2021
