פרדיגמת "שלום תמורת שלום" של ממשלות נתניהו גרסה שאפשר להגיע לפיוס עם העולם הערבי תוך עקיפת הבעיה הפלסטינית. היא נבעה מזהות אינטרסים בין הימין הישראלי, שסולד מפתרון שתי המדינות, לבין משטרים ערביים, שסברו כי הסוגייה הפלסטינית סמלית בלבד. ב-7 באוקטובר (גם) זה קרס.
אחת ההצלחות הגדולות של ממשלות נתניהו בעשור האחרון היא החתימה על הסכמי אברהם. קידום ההשתלבות הישראלית במזרח התיכון הוא תהליך מבורך וחשוב בעל פוטנציאל אסטרטגי, כלכלי וחברתי משמעותי. אלא שממשלות נתניהו ניצלו את התהליך הזה למן תחילתו לקידום מטרה אחרת לגמרי – דחיקת הסכסוך הישראלי־פלסטיני לקרן זווית, וכרסום היכולת לקדם את פתרון שתי המדינות.
עבור נתניהו, הסכמי אברהם בישרו תפיסה חדשה – "שלום תמורת שלום", במקום שלום המותנה בהתקדמות מדינית עם הפלסטינים. במרכז תפיסה זו ניצב הרעיון שהסכסוך הישראלי־פלסטיני איננו רלוונטי יותר, והאשליה שיחסיה של ישראל עם שכנותיה ואופי הביטחון הלאומי שלה ייקבעו בדובאי או במנאמה, בירת בחריין, ולא במעבר קלנדיה או בכרם שלום.
מדובר בגישה שתפורה למידות הימין – היא סיפקה לכאורה הוכחה שהימין יכול להוביל לפריצות דרך מדיניוֹת חרף התנגדותו לחזון שתי המדינות. ככלל, היא היתה מעין פרדיגמה חלופית לזו שקידם השמאל־מרכז במשך שנים ושלפיה השתלבות אמיתית של ישראל במזרח התיכון קשורה בטבורה בהסדרת הסכסוך עם הפלסטינים. בעטיים של הסכמי אברהם, ממשלות נתניהו הוכיחו לכאורה שאפשר לקדם שלום אזורי מבלי לשלם "מחירים" – תוך התעלמות מהסוגייה הפלסטינית, כאילו אינה קיימת. לכל היותר, כפי שנתניהו ציין לאחרונה בראיון שעסק בנורמליזציה עם סעודיה, מדובר "בתיבה שצריך להקליק עליה" באופן סמלי כדי להתקדם הלאה.
אשליית השליטה בגובה הלהבות
היכולת להפריד בשלוש השנים האחרונות בין הסכסוך הישראלי־פלסטיני ובין תהליך הנורמליזציה עם מדינות ערביות, התאפשרה בשל מספר סיבות, ובראשן, המוטיבציות קצרות־המועד של השחקנים המעורבים. הפלסטינים סירבו להשתתף בתהליך שנתפס בראייתם (ודי בצדק) כמכירת המטרות הלאומיות שלהם על ידי מדינות המפרץ. האיבה האישית בין מחמוד עבאס ומנהיגי איחוד האמירויות רק העמיקה את סרבנות הרשות לנסות ולהציע גרסה משלה להתפתחות הנורמליזציה.
מאידך, גם השחקנים האזורים לא ששו לקפוץ לקלחת הפלסטינית. התועלת האסטרטגית והכלכלית שזיהו בחבירה לישראל, הן בבלימת איראן והן בקידום האינטרסים שלהן, שירתו את הרצון להימנע מעיסוק מהותי בסוגייה. לכן הסתפקו מדינות אלו בתשלום מס שפתיים, דוגמת הטענה האמירתית שחתימת הסכמי אברהם הצליחה למנוע את כוונת הסיפוח בגדה.
אך מעל לכל – מה שאִפשר את המשך ההפרדה המדומה בין הסכסוך לנורמליזציה היה השליטה בגובה הלהבות בסכסוך הישראלי־פלסטיני. אמנם הסכמי אברהם שרדו את אירועי "שומר החומות" (2021) בהצלחה, אך ההנחה האזורית היתה שישראל יכולה לנטרל גם התפרצויות משמעותיות בהרבה אשר יציבו את שליטי המפרץ ומדינות אחרות בפני דילמות קשות אל מול הקהל הביתי. מדיניות "צמצום הסכסוך" של ממשלת בנט־לפיד התאימה מאוד לתפיסה זו, והעובדה שלא נרשמה הסלמה אִפשרה לצדדים לדמיין שהסוגייה הפלסטינית "מנוטרלת" ושלא תשפיע על טיפוח היחסים.
הסדקים הופיעו עם השבעת הממשלה
הסדקים במציאות שעיצבו ההסכמים החלו להופיע עם השבעת ממשלת נתניהו־סמוטריץ. בנייר מדיניות שפרסמתי באפריל במסגרת מכון "מיתווים", הצבעתי על תהליך ראשוני בקרב מדינות הנורמליזציה, של הערכה־מחדש של ישראל כשותף אסטרטגי על רקע מדיניות הממשלה בנושאי הסיפוח, מעמד ירושלים ועליית הסיכוי להסלמה.
עבור האמירתים וכנראה גם עבור הסעודים, הנורמליזציה עם ישראל היתה ונותרה האופציה האסטרטגית המובילה, אולם לראשונה מאז החל התהליך, צעדי ממשלת ישראל הכריחו את מדינות הנורמליזציה לגישה אקטיבית יותר כלפי הסוגייה הפלסטינית. בד בבד, סקרי דעת קהל שנערכו במדינות האזור חשפו התנגדות חריפה בקרב הציבור לתהליך הנורמליזציה, שמקורהּ בעיקר באמונה שהמשטרים המנרמלים "מכרו את הפלסטינים".
הסדקים שהופיעו מאז השבעת הממשלה התנפצו בקול רעם ב-7 באוקטובר. שתי האשליות שתחזקו את ההפרדה בין הנורמליזציה לבין העניין הפלסטיני קרסו: ראשית, האשליה שניתן להחזיק את הסיר המבעבע של הסכסוך הישראלי־פלסטיני בשליטה. ושנית, ההבנה בישראל ובמדינות האזור שהסלמת הסכסוך משפיעה ישירות על היציבות האזורית כולה – קרי, על האינטרסים המהותיים של מדינות האזור. על כך יש להוסיף את ההשפעה של הנורמליזציה על הסכסוך עצמו – יש פרשנים ואנליסטים שסוברים כי להתקדמות הנורמליזציה בין ישראל וסעודיה היתה השפעה מסוימת על נכונות חמאס, ייתכן שבעידוד איראני, לגרום להסלמה שתפגע בתהליך.
"שלום תמורת השלום" הוא נחלת העבר
מוקדם להעריך את הנזקים ואת התמורות שתחולל המלחמה לתהליך הנורמליזציה בין ישראל והעולם הערבי, אך דבר אחד נראֵה ברור – גישת "השלום תמורת שלום" היא נחלת העבר. הסוגייה הפלסטינית תמלא חלק חשוב בהרבה בתהליך הנורמליזציה – אם לא באמצעות הצגה של יוזמות מחודשות לקידום הסכם שלום כולל דוגמת "יוזמה הערבית" (2002) הידועה, אז לכל הפחות בהסדרים אזוריים למניעת הסלמה.
עבור מדינות האזור, הסוגייה הפלסטינית הפכה פתאום מעניין הנוגע יותר למראית עין או למחוות סמליות – לנושא המשליך ישירות על האינטרסים הבסיסיים ביותר שלהן. היא נוגעת ישירות באפשרות של התנגשות כוללת מול איראן, משליכה על היקף המעורבות האמריקאית בזירה, ואף משפיעה על יציבות המשטרים המתונים באזור, לרבות הרשות הפלסטינית. התמונות המגיעות מעזה מטילות צד כבד על הפרויקט הנרמול השאפתני שנטלו על עצמם הסעודים והאמריתים. ירדן ומצרים מוצאות את עצמן נסחפות אף הן באירועים – כשהאחרונה אף מנסה לבלום כניסה של מאות אלפי פליטים פלסטינים אל תוך שטחה.
זרע של הזדמנות
בשינוי החשיבה האזורית על הנורמליזציה טמון גם זרע של הזדמנות – הזדמנות למינוף מדיני אמיתי של תהליך הנורמליזציה עם העולם הערבי לקידום שלום ישראלי־פלסטיני.
בעיקר, אירועי ה-7 באוקטובר מובילים שינוי בתפיסה הישראלית לגבי כדאיוּת שילוב השחקנים האזוריים בסכסוך. כמעט כל תוכנית המדברת על "היום שאחרי" בעזה כוללת בחינה של מעורבוּת אזורית, בין אם בכניסה לוואקום שייווצר אחרי שלטון חמאס ובין אם בסיוע כלכלי רחב היקף לשיקומה של עזה והשתתפות ביצירת הסדר החדש ברצועה.
מבעד לעננים השחורים שמעלינו, מתחדדת ההבנה שהנקמה הגדולה ביותר בחמאס היא ועידת פסגה ישראלית־סעודית־אמריתית־מרוקאית־מצרית־פלסטינית שתתכנס בקיבוץ בארי ותתכנן את הפיתוח הכלכלי רחב ההיקף של עזה ובד בבד השקעה רחבת היקף ביישובי העוטף. כל זאת במסגרת פתרון מדיני ארוך טווח.
אך לפני שאנחנו מפליגים בחלומות, ראוי לציין את המובן מאליו – מינוף נורמליזציה לשלום לא יוכל להתקדם עם הממשלה הנוכחית. קשה להאמין שמי שהתחייבה לזכות הבלעדית של העם היהודי על המרחב שבין הנהר לירדן, תוכל לספק ולוּ נימה של נכונות לתהליך מדיני. מדובר בממשלה שסירבה בימי שלום להציע אפילו מחוות סמליות בסוגייה הפלסטינית כדי לקדם את היחסים עם סעודיה; קשה אפוא להאמין שתימצא נכונות חדשה למהלך בקרבה ממשלת ה"ימין על מלא" בזמן מלחמה.
המאמר פורסם בתלם ב-14 בנובמבר.
