כל הפרסומים
/ ישראל והמזרח התיכון
מתקפת המל"טים והטילים של החותים על אבו-דאבי לפני כשבועיים באה אחרי שורה של תקריות שבישרו על הסלמה בזירה התימנית-מפרצית. ייחודה היה בפגיעה הישירה שלהה במטרות בשטח איחוד האמירויות. תגובת סעודיה למתקפות לא איחרה לבוא ואליה הצטרפה גם איחוד האמירויות בתקיפות מהאוויר על הבירה צנעא ואזורים אחרים בצפון תימן ובמרכזה.
תשומת הלב של התקשורת הבינלאומית למלחמה בתימן נוטה להדגיש את ההקשר האזורי וליחס חשיבות מכרעת לשתי השחקניות המרכזיות שמעורבות בה: סעודיה ואיראן. אלא שמבלי להפחית בחשיבות השתיים, ראוי להפנות זרקור גם אל הדינמיקה בין תימן לאיחוד האמירויות, ובמיוחד לתפקיד שממלאת האחרונה במלחמה. ראוי גם לבחון את מעורבותה של אבו-דאבי בעיצוב הפוליטיקה התימנית ואת האינטרסים והיעדים של כל אחד מהצדדים, ובכלל זה להתייחס להשלכות האפשריות על הקשר האמירותי-ישראלי על המלחמה.
החותים, שיעים-זיידים שמקורם במחוז סעדה הצפוני, ייסדו תנועת תחייה דתית בשנות התשעים ובשנים 2009-2004 ניהלו סבבי לחימה נגד השלטון התימני המרכזי. הם דרשו ייצוג פוליטי, הקצאת משאבים לפריפריה ההררית הצפונית, וביקשו להילחם בהשפעות סלפיות שהגיעו מסעודיה. ניסיונות דיפלומטיים כושלים לפתור את ״בעיית סעדה״, ובכלל זה פתרון פדרטיבי לתימן כולה, דחפו את החותים בשלהי 2014 להשתלטות הדרגתית על חלקים מצפון תימן ומרכזה. גם שורת מינויים פוליטיים שנועדה לפייסם – לא הועילה, ובתחילת 2015 הם התקדמו לעבר צנעא והניסו את הנשיא עבד רבו מנסור האדי ואת ממשלתו.
המציאות החדשה שהתהוותה בתימן הובילה את סעודיה להתערב בנעשה, ולא בפעם הראשונה. הסעודים רואים בחותים "שלוחה איראנית" ומנסים למנוע מהרפובליקה האיסלאמית להפוך את תימן ל"שער הכניסה" שלה לחצי האי ערב. בניסיון להשיב את השלטון בצנעא על כנו, כוננו הסעודים קואליציה של מדינות ערביות ומוסלמיות בתמיכה מערבית. במארס 2015 הצטרפה אליה גם איחוד האמירויות והפכה לשותפה החשובה והבולטת בה, אחרי סעודיה כמובן.
המעורבות האמירותית התבטאה בלחימה, בעיקר בדרום, הן נגד החותים והן נגד כוחות המזוהים עם "אִסלאח" (מכונים גם "האחים המוסלמים" של תימן), פעילי אל-קאעדה ודאעש. עד לנסיגת כוחותיה בפברואר 2020, לחמה איחוד האמירויות בתימן עם הכוחות הרגליים, האוויריים והימיים שלה, וזאת בנוסף להעסקת שכירי חרב ותמיכה בכוחות בלתי סדירים שהצטרפו לקואליציה ומנו כמאה אלף איש. התמיכה האמירותית כללה העברת נשק, אימונים צבאיים, סיוע לוגיסטי, הקמת בסיסי צבא ותשלום משכורות. איחוד האמירויות גם בנתה נמלי ים לרשות הצי שלה, ניסתה להשפיע על המערכת הפוליטית בתימן ולעצב את ההסדרים שהתגבשו במדינה אחרי הדחת האדי וממשלתו.
ביטוי מובהק לכך היה תמיכת איחוד האמירויות ב״מועצת המעבר הדרומית״, שפרשה מהתנועה לשחרור דרום תימן. אבו-דאבי טיפחה את את השאיפות הבדלניות של מועצת המעבר והפכה אותה לגוף המוביל במאבק לעצמאות הדרום ולבעלת כוח לוחם שנמנה עם כוחות הלא-סדירים בשירות איחוד האמירויות. כל אלה הובילו במחצית 2017 למאבק בשלטון המודח של האדי ופתחו למעשה מלחמה נוספת בתימן, כזו שמתנהלת בתוך הקואליציה נגד החותים. המצב הזה שירת כמובן את החותים, אבל גם את האינטרסים האסטרטגיים והכלכליים של איחוד האמירויות בדרום תימן, והוביל ליצירת ממשלה משותפת בדצמבר 2020 בין אנשי המועצה לממשל המודח של האדי. אלא שההישג הגדול הזה חשף מתח קיימת בין מובילות הקואליציה: סעודיה – ששאפה להשיב את הסדר לתימן המאוחדת, ואיחוד האמירויות – שעודדה את הבדלנות הדרומית והעדיפה הקמת מדינה קטנה יותר שם.
עניינה של איחוד האמירויות בתימן נשען על מספר אינטרסים מרכזיים, חלקם הלמו את אלו של סעודיה ואחרים ביטאו תפישות עצמאיות, כמו בשאלת המדינה התימנית או בָּיחס כלפי המעורבות האיראנית. הברית עם סעודיה ובאמצעותה חיזוק הציר הפרגמטי נחשב למניע הראשוני והחשוב של אבו-דאבי בתימן. בשונה מהחשש הסעודי מהתפשטות איראן, איחוד האמירויות הדגישה את השמירה על יציבות האזור בפני גורמים קיצוניים, שיעים או סונים. אך ככל שהתארכה המלחמה התבררו אינטרסים נוספים של האמירויות, ובהם הרצון לאמן את צבאה בלחימה פעילה. מניע נוסף היה ההזדמנות האסטרטגית שניתנה לה לפתח את פעילותה הימית הענפה מחוץ לגבולותיה ולהשיג אחיזה בנקודות שליטה ימיות למטרות כלכליות, צבאיות ואסטרטגיות. השפעתה בדרום תימן ולאחר מכן באי סוקוטרה (ויתכן שגם באי פרים) הבטיחה לאבו-דאבי שליטה בנעשי במצר באב אל-מנדב, לצד ביסוס אחיזתה בקו החוף המקביל בקרן אפריקה.
בקיץ 2019 הכריזה איחוד האמירויות על נסיגת כוחותיה מתימן עקב התגברות האיומים בזירות נוספות והיעדר התועלת בהִשארותה. מהלך זה, שהושלם בתחילת 2020, הקנה לה שקט ביטחוני מפגיעות ימיות בעיקר וסייע לה להדק את יחסיה עם איראן, מה שהתבטא בחידוש הדיאלוג ביניהן ובחתימה על הסכם להגנת השיט במפרץ. נוסף על כך, מעל איחוד האמירויות הוסר החשש מסנקציות אמריקאיות בשל חלקה במלחמה. נוכחותה בתימן הפכה לעקיפה, ונסמכה על גורמים מקומיים שזכו לחסותה וסייעו לה לשמור על השפעה.
התייצבות חלקית של המצב בדרום תימן, בעקבות כינון הממשלה המשותפת, החזירה בהדרגה כוחות המזוהים עם עצמאות הדרום ואחרים שטיפחה איחוד האמירויות להילחם במסגרת הקואליציה. הללו רשמו הישגים צבאיים בשבועות האחרונים מול החותים בשבווה ומארב, שתי חזיתות חשובות שהן משאת נפשם של החותים בשנות הלחימה האחרונות. תגובת החותים לכך חרגה מגבולות תימן בהתקפות חסרות תקדים על אבו-דאבי.
המעורבות העקיפה של איחוד האמירויות הותירה אותה עדיין פגיעה ומאוימת. אלא שבניגוד לאופי התקיפות שהתרחשו בתוך תימן ובמרחב הימי נגד כוחותיה, התקיפות האחרונות פתחו חזית חדשה. הן צמצמו את המרחק הפיזי בין המדינות שלא חולקות גבול משותף ומרוחקות כ-1,500 ק״מ אחת מהשנייה, ובאופן פרדוקסלי הסבו את הפגיעה החמורה ביותר עד כה – סמלית, מורלית וממשית – לריבונות איחוד האמירויות. האיתות ששלחו החותים לאבו-דאבי מלמד כי בעיניהם האמירויות לא נסוגה מהמלחמה ומטרתו לדחוק בה לבחון מחדש את מידת מעורבותה בתימן.
סוגיית מעורבות איחוד האמירויות בתימן נחשבה לעניין רחוק מתשומת הלב הישראלית, ולא בהכרח בצדק. חוסנה של איחוד האמירויות מתבטא בבחירת בעלות בריתה, אלא שעצמאות פעולה זו עלולה להיפגע במצב של הסלמה ולדחוק בה לבחור בין היחסים עם ישראל לבין מדינות אחרות באזור. המחויבות ל"הסכמי אברהם" היא חלק מתפישה אסטרטגית אמירותית, אולם היא תלויה גם באינטרסים הלאומיים שלה ובנסיבות הגיאו-פוליטיות. ניסיון להנמיך את היקף החיכוך עם החותים או איראן עלול לכלול החלטה אמירותית לצנן את יחסיה עם ישראל.
כמו כן, האיום מתימן עלול להתרחב ולכלול את ישראל או את נתיבי השיט שלה כמטרה נוספת של החותים. המתקפה הכושלת בעת ביקורו של הנשיא יצחק הרצוג באבו-דאבי השבוע יכול להתפרש כצעד בכיוון זה. לצד התנגדותם ל"הסכמי אברהם", החותים מקפידים להציג עצמם כתומכי המאבק הפלסטיני ואף דרשו בעבר, במסגרת משא ומתן לסיום המלחמה, לשחרר אסירים פלסטינים. משום כך, ולאור השיפור המתמיד ביכולות הצבאיות של החותים, ראוי להסב את תשומת הלב במלחמה התימנית-מפרצית גם מחוץ להקשר של איראן וסעודיה הגדולות.
**המאמר פורסם בהארץ, 2 בפברואר 2022
