מצג השווא של הנורמליזציה שלה הייתה

מאמרי דעה ופרשנות / ישראל והמזרח התיכון

אחד הנושאים המרכזיים שהודגשו בתקשורת הישראלית לקראת ביקור ג'ו ביידן היה נורמליזציה אפשרית עם ערב הסעודית. בניית הציפיות בצד הישראלי הייתה מובנת.

ראשית, במשך שבועות נערך קמפיין עמוס ברמזים ובהשערות על צעדי הנורמליזציה, גם בקרב אנשי התקשורת וגם מצדם של פוליטיקאים בכירים, כולל ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט, שאמר כי "בקרוב יהיו בשורות חשובות שנוגעות לעתידנו".

שנית, טעמנו כבר את טעמה של הנורמליזציה עם מדינות ערב והיא ערבה לחכינו. התמיכה בנורמליזציה חוצה-מפלגות והתיאבון לצרף מדינות נוספות להסכמי אברהם גדול.

בסופו של הבילד-אפ הארוך, בשורת הנרמול הסתכמה בפתיחת המרחב האווירי למטוסים ישראלים אזרחיים. ואפילו הצעד הזה נעשה באמצעות הצהרה עמומה, כפי שרק מדינות המפרץ יודעות לעשות, כאשר רשות התעופה הסעודית נתלתה באמנה בינלאומית משנת 1944 והמילה ישראל לא הוזכרה בתוכה.

צעד "נורמליזציה" נוסף עליו הוכרז בתקשורת הישראלית הוא הסכם ההבנות בין ישראל לערב הסעודית על איי טיראן וסנפיר. וכמעט שכחנו, אבל צעדים נוספים שנזכרו בימים שקדמו לביקור לפתע נעלמו מהדיווחים, כמו למשל ביקור אישיות ישראלית בכירה בערב הסעודית וברית הגנה אווירית.

האם מדובר בצעדים חשובים ביחסים בין המדינות? אם כך, הרי שההתלהבות שקדמה להן מוצדקת. התשובה לשאלה זו סובייקטיבית, שהרי יש מי שייחס למהלכים אלו חשיבות ויתלה בהם תקוות להמשך, ויש מי שיתאכזב לאור הציפיות הגבוהות מדי וההשוואה המתבקשת ליחסים עם איחוד האמירויות.

פתיחת המרחב האווירי לטיסות אינה מלמדת על מדיניות חדשה ביחס לישראל אלא על הרחבת המדיניות הקיימת. התקדים הזה כבר נוצר בהסכמי אברהם כאשר ערב הסעודית אישרה באופן שקט מעבר טיסות ישראליות דרכה מנתב"ג לנמלי התעופה של מנאמה, דובאי ואבו דאבי, ולא היה זה דבר של מה בכך. ההתלהבות מפתיחת המרחב האווירי הסעודי הייתה צריכה להתרחש כבר ב-2020, אך תשומת הלב ניתנה בזמנו לבחריין ואיחוד האמירויות.

בנוגע להבנות בנושא האיים במיצרי טיראן, קשה לטעון כי מדובר בצעד שמעיד על נורמליזציה. חשוב להבהיר כי האיים עברו לשליטת ערב הסעודית עוד ב-2018 בהסכם בינה לבין מצרים, שבו ישראל לא היתה צד. אולם, מאחר והסכם השלום בין ישראל למצרים כלל הבנות בנוגע לאיים אלו, היה צורך לוודא שהסטטוס-קוו יישמר תחת הריבון החדש.

ניתן להגדיר סוג מהלך זה ככיבוד הסכמים בין מדינות ולא דווקא כמהלך של התקרבות ביניהן. ערב הסעודית לא יצאה מגדרה על מנת להציע לישראל יותר מהמצב הקיים עם מצרים ואף פחות מכך, כשהשיגה את הסכמתה של ישראל להסיג את כוח המשקיפים הבינלאומי מהאיים לעמדות מרוחקות יותר בשטח מצרים.

השאלה השנייה היא האם ניתן ללמוד ולהשליך מתהליך נרמול היחסים עם איחוד האמירויות ובחריין למקרה הסעודי. במקרה של איחוד האמירויות, תהליך ההתקרבות בין המדינות ארך כשלושה עשורים, כאשר בחמש השנים שקדמו להסכמי אברהם נוצרו תקדימים רבים ביחסים בין המדינות.

תקדימים אלו התרחשו והתאפשרו בעיקר במסגרות רב-מדינתיות שהתקיימו על אדמת האמירויות, כמו השתתפות של שחקני ספורט ישראלים בטורנירים בינלאומיים, פתיחת משרד ישראלי באבו דאבי תחת סוכנות האו"ם לאנרגיות מתחדשות ואירוח ישראלים רבים בכנסים בינלאומיים במדינה.

בכל אחד מהמקרים המוזכרים לעיל, הגורמים הרשמיים באיחוד האמירויות טרחו לציין כי אין מדובר בשינוי היחסים בין המדינות, אלא במתן הזדמנות שווה לישראל להשתתף באירועים המתקיימים בשטחה.

מצב זה רחוק מלהתקיים בערב הסעודית, שהרי היא אינה מדינה שמארחת באותה מידה אירועים בינלאומיים. כמו כן, דרכונים זרים של ישראלים שהונפקו בישראל או שעליהם חותמת ישראלית מתקבלים באופן פחות ידידותי בריאד בהשוואה לדובאי שלפני הסכמי אברהם. לכן בסעודיה אין תשתית חזקה מספיק לבנייה הדרגתית של היחסים בין המדינות או בין העמים.

מסקנה נוספת שלמדנו מהסכמי אברהם היא שהתניית היחסים של מדינות ערביות עם ישראל בהתקדמות במשא ומתן עם הפלסטינים יכולה להתהפך, וכבר התהפכה, בהחלטה אחת.

עד לרגע שבו הוכרזו הסכמי אברהם, איחוד האמירויות שמרה באדיקות על עמדתה שלא תחמם את היחסים עם ישראל עד להשגת עצמאות פלסטינית. הסכמי אברהם ייצגו היפוך מוחלט של מדיניות מוצהרת זו, ולא מן הנמנע שגם ערב הסעודית תנקוט בצעד זה כאשר תחליט לתעדף את נרמול היחסים עם ישראל.

לכן, השאלה האמיתית, שדווקא פחות נשאלה באולפני החדשות ובקרב הפרשנים, היא: מהו האינטרס הסעודי לנרמל את היחסים עם ישראל? ועד כמה חזק האינטרס? הסימנים מעידים שאין צורך סעודי דחוף בשעה זו.

האינטרס שיכול היה לשחק לטובת ישראל היה רצונה של סעודיה להשיב את מעמד הבכורה שלה בעולם הערבי, אך את זה היא קיבלה עם ביקורו של ביידן וקיום הפסגה הבין-ערבית בהובלתה. יותר מאהבת הפלסטינים, הסעודים אוהבים להיחשב לזקני השבט של העולם הערבי ולהיות המדינה היוזמת, המגשרת והמארחת. לא בכדי ערב הסעודית נצמדה ליוזמת השלום הערבית שיזמה עוד ב-2002 וממשיכה להדהד אותה גם היום. לכן, היה ברור שאין הגיון במהלך מדיני של נרמול היחסים עם ישראל ללא תמורה שוות ערך להיענות ליוזמה סעודית.

אנחנו, הציבור, נמצאים בתחתית שרשרת המזון של הידע. פוליטיקאים מתדרכים כתבים, כתבים מתדרכים מערכות תקשורת וערוצי תקשורת מתווכים לנו את מה שהראשונים ניסו לייצר, עם הרבה התלהבות, אך מעט חשיבה ביקורתית.

היה קשה לרדת מעץ הנורמליזציה עליו נתלו ערוצי התקשורת ערב ביקור ביידן. הרי כתבים כבר נשלחו לסקר מליבו של חדר מלון בג'דה, ואינפוגרפיקות בנושא הוכנו מראש. חוץ מזה, נורמליזציה מוכרת, במיוחד כשמדובר במדינה עשירה כמו ערב הסעודית, ופחות כשמדובר בעיראק או הרשות הפלסטינית.

 

המאמר פורסם ב״זמן״, ב-22 ביולי 2022

ניוזלטרצרו קשרתמיכה במכון