משאלה נעלמה לשאלה נאלמה: מה קרה לשיח הישראלי בסוגיה הפלסטינית?

כל הפרסומים / תהליך השלום הישראלי פלסטיני

ב-1907, במהלך הקונגרס הציוני החמישי שהתקיים בבאזל, נשא המורה יצחק אפשטיין הרצאה על "השאלה הנעלמה". הכותרת המעורפלת התייחסה לשאלת היחס של התנועה הציונית לערבים בארץ ישראל. שאלה זו, אמר אפשטיין, "לא נשכחה אלא נעלמה כליל".

הוא הוסיף ואמר, כי הסחת הדעת משאלה כה חשובה לאחר שלושים שנה של התיישבות ציונית מעציבה ומצביעה על "קלות הדעת השוררת בתנועתנו". הוא האשים את התנועה הציונית בהשכחת העובדה "כי יש בארץ חמדתנו עם שלם, שנאחז בה מאות בשנים ומעולם לא היה בדעתו לעוזבה".

"השאלה הנעלמה" לא הייתה בפועל כה נעלמה, כפי שמוכיחים מחקרים אקדמיים שונים. עם זאת, אין עוררין שההיסטוריוגרפיה הציונית בראשיתה וספרי הלימוד של מערכת החינוך קידמו את המיתוס של "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ" – אימרה המיוחסת לסופר ישראל זנגוויל. לא פלא שרשמי מסעו של הסופר האמריקאי מארק טווין בארץ ישראל השוממה לכאורה ב-1869 ("מסע תענוגות בארץ הקודש") זכו למעמד מיתי בהיסטוריוגרפיה ובספרי הלימוד.

עד מאורעות תרפ"ט, הסוכנות היהודית – הגוף הרשמי של התנועה הציונית בתקופת המנדט הבריטי – מיעטה לעסוק בשאלה הערבית. למעשה, רק בעקבות המאורעות החלו מנהיגי התנועה הציונית, בעיקר דוד בן-גוריון ומשה שרת, לראות במחאות הערביות ניצני תנועה לאומית, הדומה לציונות במטרותיה.

אז החל דיאלוג ציוני-ערבי, שהקיף את מנהיגי המדינות הערביות השכנות וכן אישים פלסטינים שהיו מוכנים לדבר עם הציונים. עד מלחמת 1948 הייתה זו המנהיגות הפלסטינית, בראשות חאג' אמין אל-חוסייני, שהתעלמה מהתנועה הציונית מתוך מחשבה שהידברות עמה פירושה הכרה בה ומתן לגיטימציה לה.

מלחמת 1948 שינתה את המצב מקצה לקצה. המנוסה והגירוש של כ-750 אלף פלסטינים הותירה בתחומי מדינת ישראל כ-150 אלף ערבים-פלסטינים תחת ממשל צבאי. מרבית הפלסטינים נעלמו מהנוף באופן פיסי וכפריהם נהרסו. השאלה הפלסטינית הפכה לבעיה הומניטרית של פליטים ללא שיוך לאומי.

אם בתקופת המנדט הבריטי מוקד הסכסוך היה בין התנועה הציונית לפלסטינים, לאחר המלחמה עמדו משני צדי המתרס ישראל ומדינות ערב. השאלה הפלסטינית נעלמה.

השינוי החל עם הקמת הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) ב-1964, אולם רק לאחר מלחמת 1967 החל הארגון לצבור תנופה, הישגים והכרה. השיא היה בהחלטת ועידת הפסגה הערבית ברבאט ב-1974, שהכירה באש"ף כנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני ובהופעת מנהיגה יאסר ערפאת באו"ם.

מעתה לא ניתן היה עוד להתעלם מהשאלה הפלסטינית, אולם העובדה שהאמנה הלאומית של הארגון קראה לשחרר את המולדת הפלסטינית בשלמותה רק במאבק מזוין (גם אם בשלבים) הותירה את הארגון מחוץ לשיח הלגיטימי הישראלי, למעט גורמים פוליטיים בשולי השמאל.

מלחמת 1973 הובילה לשינויים תפיסתיים בקרב מנהיגים ערביים, למשל נשיא מצרים סאדאת. גם באש"ף החלו להישמע קולות שקראו להידברות עם גורמים פוליטיים במחנה השלום הישראלי.

במהלך שנות ה-70 וה-80 נרקמו מגעים חשאיים וגלויים בין אנשי אש"ף ואנשים ממחנה השלום הישראלי. מגעים אלה איימו להעניק הכרה ולגיטימציה לאש"ף, ולכן שתי המפלגות הגדולות – ליכוד ועבודה, שגם שיתפו פעולה בממשלות אחדות – חוקקו ב-1986 חוק שאסר על מפגשים עם אנשי אש"ף בטענה שמדובר בארגון טרור.

למרות שבסתר התקיימו מגעים עם אש"ף מטעם ממשלת ישראל עוד לפני הסכם אוסלו, הרי השיח הישראלי סבב סביב התפיסה שאין עם מי ואין על מה לדבר. וכך, שני עשורים לפני שאהוד ברק "המציא" את טענת ה"אין פרטנר", השיח הישראלי התעלם מהגורם הפלסטיני.

האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה (1991-1987) החזירה את השאלה הפלסטינית לשיח הבינלאומי והאזורי, אולם ישראל המשיכה להתעלם ממנה. לאחר שערפאת הכריז על הכרה בישראל ובהחלטה 242 של האו"ם בשלהי 1988, ארצות הברית החלה בדיאלוג עמו; אולם ממשלת ישראל בראשות יצחק שמיר סירבה להכיר בשינוי והמשיכה להתייחס לאש"ף כארגון טרור.

בעקבות הסכם אוסלו ב-1993 אש"ף הפך לגורם לגיטימי שאפשר לנהל עמו משא ומתן, והשאלה הפלסטינית עמדה במוקד השיח הישראלי. היה זה שיח קשה, נוקב ומתלהם בין תומכי אוסלו למתנגדיו, שהוביל בפעם הראשונה לרצח ראש ממשלה – יצחק רבין. הייתה זו הפעם הראשונה שהסוגייה הפלסטינית יצאה מגבולות שיח הטרור לשיח של שלום.

ואולם, פריצתה של האינתיפאדה הפלסטינית ב-2000, שהובילה לאלפי קורבנות משני צדי הסכסוך, החזירה את השיח למקומו "הטבעי", העוסק בטרור ובאלימות. כישלון ועידת קמפ דיוויד, הטלת האשמה על הצד הפלסטיני בכישלון והכרזה עליו כ"לא פרטנר" על ידי אהוד ברק חיזקו את הדמוניזציה של הפלסטינים בשיח הישראלי. דעת הקהל הפוליטית הישראלית נעה ימינה. רבים שבו ואימצו את התפיסה ששלטה בשיח בשנות ה-70 ו-80 שאין עם מי לדבר, ולא פחות חשוב – אין על מה לדבר – עם הפלסטינים. המילה שלום נעלמה אט-אט מהשיח הישראלי.

מאז ועד היום – למעט תקופה קצרה תחת ממשלת אולמרט – הוסיפה השאלה הפלסטינית להתפוגג בפוליטיקה ובחברה הישראלית. זו הייתה תולדה של כמה סיבות: ראשית, קמפיין תקשורתי מאורגן של הימין שהציג את העניין הפלסטיני כבעיית טרור. השתלטות ארגון חמאס על עזה והמשך המאבק המזוין נגד ישראל חיזקו את התפיסה שהפלסטינים אינם מעוניינים בשלום, וגם אם חלקם מעוניינים (ברשות הפלסטינית), הרי שהפילוג בין חמאס לרשות לא יאפשר פתרון.

שנית, העובדה שארצות הברית החליטה במידה רבה למשוך ידה מקידום פתרון לסכסוך מתוך הערכה כי הסיכויים לכך נמוכים. שלישית, ההתקוממויות העממיות במרחב הערבי ("האביב הערבי") דחקו את השאלה הפלסטינית אף מסדר היום הערבי. זו לא בלבד, אלא שבראשית העשור השני של המאה ה-21 איחוד האמירויות הערביות, מרוקו ובחריין החליטו לחתום על הסכמי נורמליזציה עם ישראל ("הסכמי אברהם") מבלי להידרש לפתרון השאלה הפלסטינית. היה זה מהלך משנה תודעה שהוביל רבים בחברה היהודית להסיק – בניגוד לפרדיגמת החשיבה בעבר – כי ניתן לכונן קשרים דיפלומטיים עם מדינות ערב ללא פתרון הבעיה הפלסטינית.

ואולם, התעלמות מהסוגייה הפלסטינית כבר אינה אפשרית: כיום מתגוררים בעזה כ-2.2 מיליון פלסטינים; ביהודה ושומרון (הגדה המערבית) כ-3 מיליון; ובתוככי מדינת ישראל כמעט 2 מיליון. כיום מספרם של היהודים והערבים-פלסטינים בין הים התיכון לנהר הירדן כמעט שווה. בהיעדר דיאלוג, ולאור גידול האוכלוסייה המהיר של אזרחי ישראל הגרים בגדה המערבית (כחצי מיליון נפש, לא כולל השכונות היהודיות בירושלים), "חזון שתי המדינות" הולך ומתפוגג, ובמקומו מתעצבת לה מציאות של מדינה אחת – תולדה של תהליך סטיכי ולא של שיח ציבורי או של החלטה מדינית. התהליך הזה משרת את הקיצונים בשני הצדדים: אלה משמאל החותרים להקים את מדינת כל אזרחיה, ואלה מימין החותרים להחלת הריבונות על שטחי יהודה ושומרון והפיכת האוכלוסייה הערבית ל"אזרחים סוג ב'" באמצעות הענקת מעמד של "תושבות" ללא זכות הצבעה לכנסת.

לא ניתן עוד להתעלם את הבעיה הפלסטינית או להעלים אותה. הפתרון היצירתי הוא אפוא "להתאלם" – דהיינו לא לדבר על כך בפומבי, כאילו הבעיה אינה קיימת. למעט הקיצונים משני הצדדים, המנסים לקדם את תפיסותיהם, הסוגייה ירדה מסדר היום – כאשר מרבית האוכלוסייה כלל אינה מודעת לעומק הבעיה ולחריפותה. לאף אחד אין מושג מה קורה בשטח וכיצד למנוע היווצרות של מדינה אחת, שתגלוש במהרה לאפרטהייד ותצית אלימות.

הסוגייה הפלסטינית בשיח הציוני/יהודי עברה כברת דרך ארוכה מ"שאלה נעלמה" ל"שאלה נאלמה", אולם לאמתו של דבר השאלה פשוט לא נעלמת, כפי שכתב אלוף הראבן, מי שהיה נכדו של יצחק אפשטיין, שכתב על "השאלה הנעלמה" לפני למעלה ממאה שנה.

הרכבה של הממשלה הנוכחית, מדיניותה ותקציבה מבטיחים את המשך התהליך שיוביל מחד לחיסול מוחלט של פתרון שתי המדינות, ומאידך להדחקה ולהשתקת השיח אודות ההשלכות החמורות של הזנחת הבעיה על ישראל והחברה.

יתרה מכך, ישום המהפכה המשפטית המוצעת עלול להחריף את התהליך המתואר משני כיוונים: הההתמקדות (הצודקת) בה מסיטה את תשומת הלב מדיון ב"פיל שבחדר"; והשלכותיה עלולות לחזק את מציאות האפרטהייד.

הדיון בסוגייה הפלסטינית אינו עניין רק לקיצונים משני הצדדים; הוא נוגע לכל אחד ואחת מאתנו בשל המשמעויות הפוליטיות והמוסריות שלו. זו אמורה להיות סוגיה עיקרית על סדר היום הישראלי – כזו שאינה נעלמת ובוודאי שלא נאלמת.

ההיסטוריונית ברברה טוכמן הגדירה איוולת כמצב שבו מדינה נוקטת מדיניות שהיא בניגוד לאינטרס העצמי שלה. מדיניות ישראל בסוגייה הפלסטינית, לאורך שנים, היא מעשה איוולת. בהיעדר מנהיגות אמיצה המסוגלת לקבל החלטות מכריעות בסוגיה זו, רק שיח ער בחברה האזרחית יוביל לשינוי.

המאמר פורסם ב"הארץ", ב-22 ביוני.