נורמליזציה עם מצרים וירדן? מוקדם מדי לחגוג

כל הפרסומים / ישראל והמזרח התיכון

הנורמליזציה בין ישראל, האמירויות ובחריין מלמדת על דגם חדש של שלום המתפתח לנגד עינינו. אולם ההתמקדות של נתניהו והתקשורת בנורמליזציה משכיחה את העובדה כי רובו של העולם הערבי עדיין מחרים את ישראל ורואה בנורמליזציה מילת גנאי. סיפורו של השחקן והזמר המצרי הידוע מוחמד רמדאן, שהצטלם עם הזמר הישראלי עומר אדם במהלך מסיבת גג שהתקיימה בדובאי, מהווה דוגמה מצוינת לבחינת סיכויי הנורמליזציה עם מצרים וירדן.

הרשתות החברתיות במצרים סערו לאחר שעמוד רשמי של משרד החוץ הישראלי בשפה ערבית העלה את התמונה ומתחתיה הכתובית: ״האמנות תמיד מאחדת אותנו״. כתוצאה מכך, הזמר זכה למתקפה חסרת תקדים של גולשים ברשתות. הוא הוכרז כציוני, בוגד, ושחקן ״בקרנבל הנורמליזציה״ המשרת את "הפרויקט הציוני באזור״.

חמור מזה, המתקפה נגד רמדאן חרגה מגבולות הרשתות החברתיות. איגוד השחקנים במצרים השעה את חברותו ואילו איגוד העיתונאים הורה שלא לפרסם כל ידיעות עליו משום שהוא הפר את האיסור על כל צורה של נורמליזציה עם ״המדינה הכובשת״. לבית המשפט המצרי אף הוגשה תביעה נגדו בגין ״העלבת העם המצרי".

רמדאן ביקש למזער את הנזק שנגרם לו; הוא פרסם תגובה באינסטגרם ובה טען שלא היה מודע ללאומיותו של הזמר והוסיף כי הוא "מצדיע לעם הפלסטיני״. בהמשך אף שינה את תמונת הפרופיל שלו לתמונה של דגל פלסטין.

פרשה זו חשפה את בפני הציבור הישראלי, פעם נוספת, את עוצמת ההתנגדות במצרים לנורמליזציה עם ישראל. השיח הציבורי במצרים, כפי שעלה ברשתות החברתיות, ביטא עמדה אחידה המתנגדת לכל מגע עם ״הכובש הציוני״ וחידד כי גם לאחר למעלה מ-40 שנים לאחר חתימת הסכם השלום, רבים בחברה האזרחית המצרית עדיין רואים בישראל אויב עיקרי.

ביטויי התנגדות חריפים אלו לנורמליזציה אינם תופעה חדשה. לאורך השנים התנגדות זו שיקפה את התובנה, שהעמקת הקשרים עם ישראל מהווה חסם בפני שיקום מעמדה של מצרים במערכת האזורית. עמדות אלו מצאו את ביטוין מעת לעת במתקפות כלפי מי שנחשד בקידום נורמליזציה, כדוגמת הדחתו של חבר הפרלמנט המצרי, תופיק עוכאשה, לאחר שאירח בביתו את שגריר ישראל. במקרים קיצוניים עמדה זו לבשה פנים אלימות, כפי שבא לידי ביטוי בתקיפת שגרירות ישראל במצרים על ידי מפגינים ב-9 בספטמבר 2011.

המשטר המצרי בעבר לא פעל נגד שיח שנאה זה. חוסני מובארכ שימר את יחסי השלום עם ישראל ואף ביצר את מעמדה של מצרים כמתווכת מרכזית בין ישראל לפלסטינים, אך הוא לא עשה "יחסי ציבור" לשלום עם ישראל. מנגד, הוא התיר חופש ביטוי נרחב לשיח עוין כלפי ישראל ועשה מעט מאוד כדי למחוק ביטויים אנטי-ציוניים ואנטישמיים בכלי התקשורת. ניסיונות להגביל שיח אנטי-יהודי היו תוצר של לחצים חיצונים, בעיקר אמריקאים, ולא נבעו מתוך ניסיון לשנות תודעה.

הגישה הדואלית של מובארכ נבעה מכך שהעמדות העוינות כלפי ישראל שירתו אותו ברמה הפנימית. שתיקת המשטר הייתה חלק מדרכי התמודדותו עם התגברות ההשפעה של גורמי האסלאם, בעיקר האחים המוסלמים, במרחב הציבורי, שביטאו עמדות אנטי-יהודיות ואנטי-ישראליות. עמדות אלה הצטלבו עם העמדות של כוחות חילונים כמו נאצריסטים, שמאל ואף ליברליים, שהתנגדו למדיניות של ישראל כלפי הפלסטינים.

מגמות אלו ממשיכות להתקיים גם תחת שלטונו של אל-סיסי. נשיא מצרים אמנם הרחיב את שיתוף הפעולה הביטחוני והדיפלומטי עם ישראל, הביע תמיכה בשימור יחסי השלום ואף קידם בברכה את הסכמי הנורמליזציה בין ישראל והאמירויות, אך הוא לא הביע תמיכה בנורמליזציה בתחומים האזרחיים.

הטיעונים ללגיטימציה של אל-סיסי ממוקדים בהיותו המנהיג שיכול להציל את מצרים מאויביה הפנימיים והחיצוניים ולהוביל לביטחון וליציבות. אמנם ההגנה שהוא מבטיח לעם המצרי ממוקדת בארגוני הטרור והאחים המוסלמים, אולם שימור הדימוי של ישראל כאויב פוטנציאלי משרתת טיעונים אלו ללגיטימציה ובעיקר תומכת באוטוריטריות הצבאית.

הסכסוך המתמשך של ישראל עם הפלסטינים והעדר ההתקדמות בפתרון הסכסוך משמש חומר בערה המניע את שיח ההתנגדות כלפי ישראל. עם-זאת, חשוב להדגיש כי הוא לא גורם בלעדי. שיח העוינות כלפי ישראל הוא תוצר של כמה גורמים נוספים:

1. ראשית, התפשטותן והעמקתן של עמדות אנטישמיות ואנטי-יהודיות על ידי גורמים שונים ובראשם הכוחות האסלאמיסטים והאיגודים המקצועיים. חלק מהעמדות הללו בא לידי ביטוי בתקשורת ובמערכת החינוך המצריים.

2. שנית, המדיניות העקבית של השלטון תרמה לכך שהבעת התנגדות לנורמליזציה מהווה כלי בידי כוחות פוליטיים לתקוף את המשטר מבלי שיוגדרו על ידו כבוגדים, או כמי שפוגעים באינטרסים של מצרים ובכבודה.

במלים אחרות, בהיעדר כלים לתקוף את המשטר, הנושא הישראלי מהווה שסתום להבעת מחאה "לגיטימית". כך למשל המתקפה הנוכחית נגד רמדאן שימשה הזדמנות לבטא התנגדות למדיניות של מדינות המפרץ, אשר פועלות "בשירות החלום הציוני להנהיג את העולם הערבי״, אך בד בבד היא כללה גם הזדמנות לבטא לעג וגינוי ליחסיו של אל-סיסי עם ישראל ואף הגדרתם כבגידה.

תגובתו של המשטר המצרי הפעם הייתה שונה; לא זו בלבד שהתקשורת לא תקפה את השחקן, אלא שפובליציסט בכיר תקף בעיתון הממסדי "אל-אהראם" את תגובת האיגודים המקצועיים, ולא ראה פסול בקיום הקשר, במיוחד בקרב בני הדור הצעיר שלא הכירו מלחמות נגד ישראל.

השינוי בעמדת המשטר חשוב והוא מלמד כי המחאה התקשורתית נתפסת גם כמחאה נגד המשטר ועל כן מאיימת עליו. יתכן גם שההסכמים של ישראל עם האמירויות ובחריין, והקשר עם הסעודים, חיזקו את הביטחון של המשטר המצרי.

מוקדם לומר האם תגובה זו מסמלת שינוי בעמדת המשטר כלפי התבטאויות אנטי-ישראליות או אנטי-נורמליזציה. בכל מקרה, תגובה זו מלמדת עד כמה יש למשטר תפקיד חשוב בשינוי השיח כלפי ישראל ובעיצובו. קשה להשוות בין מדינות המפרץ, שם אין איגודים מקצועיים או גורמי אופוזיציה אסלאמיים משמעותיים, ובין מצרים, ירדן ומדינות ערביות נוספות, שם נדרש המשטר להתמודד עם כוחות אלה.

ולכן, ישראל תמשיך להתמודד עם שני סוגים של שלום: זה עם מדינות המפרץ, וזה עם שאר מדינות ערב. התקדמות או פתרון הבעיה הפלסטינית עשוי לחמם את השלום הקר, אולם נדרש כאן גם מאמץ מצדן של המדינות הערביות לקדם את השלום בתקשורת ובמערכות החינוך שלהן.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 02 בדצמבר 2020.