ניסיון ממשלת נתניהו לנתק את יחסי ישראל-ערב מתהליך השלום הישראלי-פלסטיני

מאז שנת 2000 התקבעה בשיח הישראלי התפיסה כי "אין פרטנר" פלסטיני למשא ומתן על הסדר קבע. בזמן כהונתם של ראשי הממשלה שרון ואולמרט הנחת העבודה היתה כי גם ללא שותף פלסטיני, יש לשנות את מציאות היחסים הישראלית-פלסטינית. אולם, מאז עלה ראש הממשלה נתניהו לשלטון הוא מקדם שיח ותפיסה מדינית חלופיים: ניתן לשנות את המציאות האזורית על-ידי שיפור משמעותי ביחסים עם העולם הערבי כולו, גם ללא התקדמות במשא ומתן עם הפלסטינים. מאמר זה עוקב אחר השיח שמקדמת הממשלה, ובעיקר ראש הממשלה, בניסיון לייצר שיח אלטרנטיבי לזה שהיה נכון עד לפני כעשור. השיח החדש נבנה על שני אדנים מרכזיים: תקווה ליחסים טובים יותר עם העולם הערבי אך לא "לשלום" ממשי או "הסכם", ואמונה שניתן לעסוק בכך גם ללא ההקשר הפלסטיני. על-פי ההנחה החדשה של ההנהגה הישראלית דבר זה אפשרי כיוון שהעולם הערבי כבר אינו מתעניין במאבק הפלסטיני כבעבר, משום שהמריבות בתוך העולם הערבי (ובעיקר המאבק הסוני-שיעי) גורמות לכך שמדינות ערב המתונות רואות בישראל שותפה ולא אויבת, וכיוון שישנם אינטרסים אזוריים משותפים.