נתניהו חוזר ויגלה ש״רק לא ביבי״ התחלף ב״רק לא פוטין״

מאמרי דעה ופרשנות / ישראל

"אחרי הבחירות" הגיע מוקדם מהצפוי. המשא ומתן הקואלציוני עוד לפנינו, אך הכיוון הכללי ברור ואין הרבה ספק ביחס לזהות ראש הממשלה הבא של ישראל. בנימין נתניהו הינו שועל קרבות מדיניים ותיק: הוא אוהב להתהדר בתואר "מר ביטחון" ובקשרים הבינלאומיים הענפים שלו, אך המציאות אליה הוא חוזר עכשיו, בשלהי 2022, שונה מאוד מזאת שהייתה כאן לפני שנה, שנתיים או שלוש. גם הקואליציה שלו הפעם עשויה להיות שונה בתכלית מכל מה שישראל והעולם הכירו עד כה – נעדרת איזונים ובלמים שירסנו את השותפים הקיצוניים מ"הציונות הדתית".

1. ב-2019 נתניהו השתמש בצילומיו עם דונלד טראמפ, ולדימיר פוטין ונרנדרה מודי על מנת לקדם את עצמו בבחירות. הוא הציג את עצמו בתור שותף מלא לציר השמרני העולמי שאליו השתייכו גם ויקטור אורבן ההונגרי, בוריס ג'ונסון הבריטי וז'איר בולסונרו הברזילאי. בצד השני ניצבו נשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה, היהודים האמריקאים תומכי הדמוקרטים, האיחוד האירופי וליברלים באשר הם.

לפני שנתיים טראמפ הפסיד בבחירות בארה"ב ובפברואר השנה פלש פוטין לאוקראינה. מאז מצבת המדינות הדמוקרטיות בעולם נראית באופן שונה למדי: מחנה אנטי-פוטין ומחנה פוטין. החברות עם נשיא רוסיה כבר לא יכולה להיות עילה לגאווה. המלחמה באוקראינה איחדה במידה רבה את אירופה, חיזקה את הקשר בינה לארה"ב ואת ברית נאט"ו. העמדה הישראלית הזהירה ביחס לרוסיה והסירוב שלה למכור לאוקראינה נשק הגנתי גורמת ללא מעט תהיות במערב. נתניהו הבטיח לתומכיו דוברי הרוסית "לשקול" את העניין, אך זה היה לפני הבחירות. הממשלה הבאה תצטרך להתמודד עם השינוי האדיר הזה שחל בתפיסה המערבית גם ביחס לרוסיה וגם ביחס למי שמביע תמיכה או לא מסתייג ממנה.

במהלך שמונה חודשים אחרונים נתניהו שמר על שתיקה אדוקה ביחס למלחמה באוקראינה, אך מיעט לבקר את ממשלת בנט-לפיד על מדיניותה הזהירה. השאלה היא כיצד הוא יצליח לעצב מחדש את יחסיו עם השליט הרוסי לאחר, שהתגאה והתפאר בחברות הקרובה שלהם במשך שנים.

2. בבירות הערביות בינתיים שומרים על שתיקה בעניין הבחירות בישראל וממתינים לתוצאות הסופיות ולהרכבת הממשלה. אין ספק שנתניהו, אבי "הסכמי אברהם", נחוש לחזור אל העשייה המדינית במישור זה ואף להצליח בה יותר מאשר קודמיו בתפקיד, שלא הצליחו להרחיב את מעגל המדינות המנרמלות עם ישראל.

אך גם אם במדינות המפרץ, במרוקו ובמצרים חפצים להמשיך בשותפות עם ישראל ולהרחיב אותה, לא מתעלמים שם מכך הממשלה הישראלית החדשה עלולה להיות הרבה יותר קיצונית ביחס לסוגיה הפלסטינית. בעת מבצע "עלות השחר", איחוד האמירויות היתה הראשונה שזימנה את כינוס מועצת הביטחון בעניין הפלסטיני. סעודיה אמרה בבירור שתנרמל את היחסים עם ישראל אך ורק כאשר תחול התקדמות במישור פתרון הסכסוך הישראלי-הפלסטיני. העולם הערבי איננו ממוקד עתה אך ורק בפלסטינים, כמו שהיה לפני 20 או 30 שנה, אך אין ספק שפיצוץ בגדה, התנגשויות באל-אקצא או הסלמה נוספת מול עזה תגרור גל של תגובות נזעמות בעולם הערבי והתנגדות נוספת להסכמי אברהם. כל דיבור על סיפוח יערער את הבסיס עליו נבנה הסכם שלום בין ישראל לאיחוד האמירויות.

בעניין זה, חשוב גם להוסיף כמה מילים על ירדן: היחסים עם הממלכה ההאשמית החלו להשתקם בתקופת כהונתו של גבי אשכנזי במשרד החוץ והמשיכו להשתפר כאשר נפתלי בנט ויאיר לפיד היו במשרד ראש הממשלה. המשימה של כל ממשלה עתידית היא שימור של היחסים האסטרטגיים עם ירדן, מצרים, מרוקו ומדינות הסכמי אברהם. לשם כך, וגם לשם שמירה על האינטרס הישראלי, חשוב להימנע ממדיניות שתערער את המצב ברשות הפלסטינית ואולי יגרום לקריסת הרשות באופן מוחלט. השותפים האפשריים של נתניהו, בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, ימשכו את הממשלה לכיוון הקיצוני ביותר – כגון סיפוח של שטחי C, חילופי אוכלוסין, הגברת הרס הבתים של פלסטינים ועוד. לא ברור כיצד ראש הממשלה יאזן את הגוש הזה, אך דהירה כזאת אל התהום עלולה לעלות לישראל ביוקר – גם ביחסים עם מדינות ערביות וגם עם אירופה וארה"ב.

3. חשוב להבין שהרשות הפלסטינית גוססת. דחיפה קטנה, מכה קלה בכתף – והמבנה הרעוע הזה יקרוס על יושביו. האם הכאוס שעלול להיווצר יצור הזדמנות נוחה לסיפוחיסטים שחולמים להשתלט על החלק האטרקטיבי והגדול ביותר של הרשות הפלסטינית? בקיץ 2020 נתניהו כבר שם על השולחן את הרעיון של סיפוח של בקעת הירדן – שטחי C.

מעבר לתגובת מדינות הסכמי אברהם וירדן, חשוב להבין שצעד כזה יגרום לתגובת שרשרת קשה בעולם המערבי. מדובר לא רק בעמדה המסורתית של ארה"ב והאיחוד האירופי שתומכות בנוסחת "שתי מדינות לשני עמים" ומתנגדות לצעדים חד-צדדיים של ישראל שעלולים לפגוע בפתרון עתידי. במציאות בה פוטין מספח מחוזות באוקראינה, ההשוואות בין סיפוח לסיפוח יהיו בלתי נמנעות ויתנו רוח גבית לכל מבקרי ישראל באשר הם. ברור לגמרי שממשלת "ימין על מלא" אינה מסוגלת או רוצה לקדם שום פתרון שלום עם הרשות. האם נתניהו יוכל למנוע הידרדרות ולעמוד בלחץ של שותפיו הטבעיים לממש את ההבטחות שלהם לבוחריהם? אין ספק שנתניהו עצמו יודע שעל מנת לשמור על קשרים טובים ופתוחים עם ארה"ב ואירופה, ישראל חייבת להימנע ממדיניות קיצונית ביחס לפלסטינים. המערב מוכן לקבל סטטוס-קוו, אך לא יהסס להגיב להתפתחויות שיזכירו את פעולותיה של רוסיה באוקראינה.

המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-3 בנובמבר 2022