אחד האתגרים המרכזיים ביותר לכל ראש ממשלה בישראל הוא ניהול היחסים עם ארה"ב, בעלת הברית החשובה ביותר שלנו. הביקור הראשון של נפתלי בנט בוושינגטון הוא הזדמנות לקביעת האדנים ביחסיו עם ג'ו ביידן. לראש הממשלה ולנשיא האמריקאי זוהי נקודת מבחן לאור העובדה שקיים פער משמעותי בחזון שלהם בנוגע לסוגיות מרכזיות, ובעיקר בנוגע לזירה הפלסטינית. מצד שני, קיימת מחויבות עמוקה ומרעננת של שני הצדדים למציאת דרך לשיתוף פעולה אסטרטגי הדוק שמבוסס על יחסי אמון.
בניגוד לבנימין נתניהו, שהקריב את היחסים עם ארה"ב לטובת קידום סדר היום הפוליטי והאישי שלו, בנט מפגין אחריות ממלכתית ראויה ופועל לחיזוק היחסים המיוחדים עם ארה"ב, כפי שגם עשה מיד עם כניסתו לתפקיד בשיקום היחסים עם ירדן. אין אינטרס יותר מרכזי לישראל מניצול הביקור של בנט בוושינגטון לגיבוש יוזמה מדינית בהובלת ארה"ב להשגת פתרון שתי המדינות, אך לצערי אפשרות כזאת אינה ריאלית כרגע. עם זאת, ישנם אינטרסים משותפים חשובים לשתי המדינות שניתן לקדם בביקור זה, תוך ניצול הקונסטלציה האזורית המשופרת. הפלסטינים כן נכללים בהקשר הזה.
ביקור בנט בא על רקע הנסיגה מאפגניסטאן ולכן ההבנה שאין לצפות למעורבות צבאית אמריקאית באזור מחייבת גיבוש מתווה להגברת המנהיגות הדיפלומטית האמריקאית. השותפות הפרו-מערביות באזור משוועות לארכיטקטורה חדשה של בריתות. למרות העדיפות שממשל ביידן מעניק למזרח אסיה ולסוגיות פנים, ארה"ב צריכה להיות מסוגלת "ללכת וללעוס מסטיק בעת ובעונה אחת". אחרת לא רק "ספוילרים" המקומיים יכנסו לחלל הריק, אלא גם סין. ראינו זאת כבר בהסכם שיתוף הפעולה האסטרטגי ל-25 שנה שעליו חתמה עם איראן.
הנה שש נקודות הנמצאות על סדר היום בפגישת ביידן-בנט:
1. איראן – ביידן הכריז עוד בקמפיין הבחירות שלו שבכוונתו לנסות לחזור למסלול דיפלומטי על מנת לעצור את התקדמות איראן לעבר יכולת גרעינית למטרות צבאיות. טהראן האיצה את התהליך מאוד בעקבות נטישת ארה"ב את הסכם הגרעין בתקופת טראמפ והחלה להפר אותו בעצמה. הניסיון להתניע מחדש את ההסכם, לשפרו ולהאריכו לא הסתייע עד כה, משום שהאיראנים אינם חשים דחיפות בעניין. בשלב זה לא ברור כלל אם המנהיג העליון חמינאי והנשיא החדש ראיסי בכלל מתכוונים חדש את המשא ומתן בווינה.
נכון נהגה ממשלת בנט שהחליטה לעסוק באי-ההסכמות בנושא האיראני במסגרת דיאלוג עם הממשל, ולא במאבק גלוי וחסר סיכוי מהסוג שבו נקט נתניהו. ביידן ובנט יצטרכו להגיע למספר הסכמות כיצד ליצור מנופי כוח על איראן גם בתרחיש של הסכם וגם בתרחיש ההפוך. בכדי שישראל תוכל להשפיע על קבלת ההחלטות של וושינגטון ובעלות בריתה השותפות להסכם הגרעין, עליה לגבש מנגנוני תיאום והיוועצות ולהגדיר את מרחב הפעולה שלה מול איראן. בנוסף לכך, יש לסכם על מנגנונים אזוריים של שיתוף פעולה שבהם יכללו בעלות ברית אמריקאיות אחרות המאוימות על-ידי איראן, באופן שיסייע ליחסיהן עם ישראל ויביא להרחבת מעגל הנורמליזציה.
מדינות המפרץ מודאגות יותר מאיום הטילים הבליסטיים ומהטרור האיראני באמצעות שלוחותיה מאשר מהאיום הגרעיני. גם ישראל שותפה לדאגה זו ויעידו על כך ההתקפות על כלי שיט בים הערבי בעת האחרונה. ארה"ב וישראל צריכות לסכם על שילוב מדינות המפרץ במהלך אמריקאי שיתמודד עם החתרנות האיראנית באזור ועל סיוע בהגנה על מדינות אלו באמצעות מערכות הגנה בפני טילים שישראל וארה"ב פיתחו יחד. כך גם ניתן יהיה לשפר עבורן את ערך היחסים עם ישראל.
2. הפלסטינים – בנט צריך להיות מוכן לשאלות על חזונו לפתרון הסכסוך, על אף שקשה להאמין שתושג הסכמה בין הצדדים בנושא. תוכנית האוטונומיה בשטחי A ו-B וסיפוח שטחי C תיתפש כסותרת את הערכים המוצהרים ואת האינטרסים של הממשל האמריקאי. תוכנית "צמצום הסכסוך" מבית מדרשו של ד"ר מיכה גודמן יכולה להתאים כטקטיקה זמנית, אבל אינה תחליף לחזון. שני מרחבים שבהן ייתכן שיהיה ניתן להגיע להסכמות כלליות הם: הימנעות מצעדים שיחסמו אפשרות לקדם את חזון שתי המדינות בעתיד ושיפור משמעותי בתנאי החיים של הפלסטינים. יש לזכור כי התרסקות הגורמים המתונים, כפי שראינו באפגניסטאן, עלולה להתרחש גם בגדה המערבית ולארה"ב וישראל יש אינטרס למנוע זאת.
בנט צריך להגיע עם תשובות כיצד למנוע מהלכים בגדה ובירושלים שיציתו שוב את האש, בעיקר בכל הקשור לנישול פלסטינים מבתיהם בשייח ג'ראח וסילוואן ושמירת הסטטוס-קוו בהר הבית. במקביל, בנט יידרש להסביר כיצד ימנע אלימות מתנחלים ופגיעה בזכויות האדם של הפלסטינים לאור תקריות הירי ומקרי ההרג בשטח. קיים אינטרס הדדי להקמת מנגנונים לתיאום אזורי כדי למנוע מפרובוקטורים לחבל ביחסים של ישראל עם המרחב הערבי/מוסלמי בכל שקשור לאגן הקדוש בירושלים ולהעניק לחמאס ולטורקיה ניצחון תודעתי נוסף. מנגנון שכזה צריך לכלול גם את ירדן ומרוקו באופן שיבליט את ערכיות ההסכמים שלהם עם ישראל. יש למצוא דרך לשלב גם את סעודיה בעניין לאור מעמדה בעולם הערבי והמוסלמי ובכדי לתמרץ אותה להצטרף למעגל הנורמליזציה.
באשר לגדה המערבית, לנוכח גילו של מחמוד עבאס (אבו-מאזן) והשפל במעמדו – יש לתאם את ההתנהלות בעת חילופי ההנהגה הקרבים. לישראל ולארה"ב יש אינטרס בחיזוק הכוחות המתונים בגדה, גם אם לא ברור כרגע מי ינהיג אותם. יש לרתום את הממשל לסייע לשיפור המצב הכלכלי והמשילותי בגדה. ירדן היא בעלת אינטרס משמעותי בעניין ויש לשלבה יחד עם איחוד האמירויות, כמי שיכולה לסייע בתמיכה כלכלית.
באשר לעזה, יש לסכם עם האמריקאים על מנגנון לשיקום ופירוז מדורג שלא יחזק את חמאס, וזאת מבלי להתעלם מקיומו כגורם משמעותי בחברה הפלסטינית. יש לעשות זאת בשילוב של הרשות הפלסטינית, מצרים ואיחוד האמירויות תוך הפחתת השפעתה של קטאר. נושא החזרת הבנים חייב לעלות בפגישה. המעורבות האמריקאית בהסדרה ארוכת טווח מעניקה לה עמדת השפעה ויכולת לסייע בהחזרת אברה מנגיסטו, הישאם א-סייד וגופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול. במקביל, יש לחדש את המימון האמריקאי לאונר"א על-מנת למנוע משבר הומניטרי ברצועה.
3. סוריה ולבנון – לישראל אין מנופים מדיניים על הזירה הצפונית שלה והוואקום שהשאירו האמריקאים באזור הוא סכנה ביטחונית. יש אינטרס משותף לישראל ולארה"ב ביציבות ובמניעת התעצמות איראן ושליחיה. יש לגייס את וושינגטון לכלול בדיאלוג שלה עם רוסיה דרישה למניעת התעצמות איראנית בסוריה.
ארה"ב יכולה להשפיע בלבנון ישירות ובשיתוף פעולה עם צרפת, כדי למנף את המשבר הכלכלי במדינה ולוודא שהסיוע הבינלאומי יביא לריסון והחלשה של חיזבאללה. בנוסף, ארה"ב יכולה להגביר את מאמצי התיווך שלה במו"מ הישראלי-לבנוני על סימון הגבול בים ולהרחיבם לקידום סוגיות ישראליות-לבנוניות נוספות.
4. סין – ביידן הגדיר את סין כאתגר הבינלאומי המשמעותי ביותר לארה"ב ולברית נאט"ו. לישראל יש אינטרס למצוא דרכים להמשיך ביחסים הכלכליים עם סין – שוק הכרחי לכלכלה הישראלית – מבלי לפגוע באינטרסים אמריקאיים. בנט צריך להציע מנגנונים שיאפשרו זאת, אך להבהיר שלמרות הקדימות הברורה שישראל מעניקה לארה"ב – היא אינה יכולה להרשות לעצמה להפנות גב לבייג'ין. יש לשרטט את מרחב הפעולה האפשרי בעניין.
5. יחסים בילטרליים – חוק ההקצבות, שאושר בבית הנבחרים וצפוי לעבור גם בסנאט, יכלול את מלוא הסיוע הביטחוני לישראל. הדבר מבטא את התמיכה של הרוב הגדול במפלגה הדמוקרטית בביטחון ישראל. למרות זאת, קיימים לחצים מהאגף הפרוגרסיבי במפלגה להתנות את הסיוע לישראל בהתקדמות במשא ומתן עם הפלסטינים. ישראל צריכה ליזום מנגנון שיוודא שאין שימוש בסיוע להפרת זכויות אדם וסיפוח זוחל בשטחים הפלסטינים כדי להפחית את הלחץ בעניין.
בכדי להתחבר אל הפרוגרסיבים, יש להקים קרן משותפת למימון שיתופי פעולה לסיוע למדינות מתפתחות (קרן לתיקון עולם), בהתאם למודל הקרנות הדו-לאומיות הקיימות (BIRD למימון שיתופי פעולה במו"פ תעשייתי, BARD למימון שיתופי פעולה במחקר ופיתוח חקלאי ו-BSF למימון מו"פ מדעי). קרן שכזו תאפשר שיתוף פעולה בין מש"ב ל-USAID ותממן שיתופי פעולה בין עמותות שפועלות לחיזוק אוכלוסיות מוחלשות משני צדי האוקיינוס. קרן כזו תוכל להיות בסיס להתגייסות של יהודים אמריקאים פרוגרסיבים לטובת ישראל משום שהם מתקשים כיום למצוא בסיס עם ישראל.
6. הקהילה היהודית – בנט צריך לקיים אירוע באחד מבתי הכנסת הרפורמיים של וושינגטון ולשלוח מסר ליהדות צפון אמריקה: ישראל מחבקת כאחים ואחיות את הרוב הגדול של יהודי ארה"ב שאינו שייך לזרם האורתודוקסי. עליו להביא פתרון לסוגית התפילה בכותל כנדוניה. בנט גם צריך לנצל את ההזדמנות להעביר מסר לפיו ישראל מחבקת גם את היהודים שיש להם ביקורת על מדיניותה ותומכת בגישת "האוהל הרחב". זהו מסר הכרחי לא רק לקשר בין ישראל לארה"ב, אלא גם בהיבט הייעוד של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה את הפער הגדל והולך בינה לבין הקהילה היהודית הגדולה והחשובה מחוץ לגבולותיה.
**המאמר פורסם בהארץ, 25 באוגוסט 2021.
