תובנות מהמסע האמריקאי שלי-פרק שלישי

מאמרי דעה ופרשנות / ישראל וארה״ב

משפחתי ואני חזרנו לישראל לאחר השנה בהרווארד. שנתיים לאחר ששירתתי במשרד החוץ בירושלים החלטנו לצאת למסע דיפלומטי נוסף בחו"ל. הקשר האישי והמקצועי העמוק שפיתחתי עם ארה"ב הפך את החזרה לשם לבחירה קלה. רונית רצתה שנחזור למקום שכבר הכרנו היטב, ובין ניו יורק, וושינגטון ובוסטון, רק בבוסטון יכולתי להתמודד על תפקיד ראש הנציגות הישראלית, שכן בניו יורק ווושינגטון ראשי הנציגות הם כמעט תמיד מינויים פוליטיים.

בסופו של דבר, קיבלתי את המינוי לתפקיד הקונסול הכללי בניו אינגלנד והגעתי לארה"ב בפעם החמישית לקונסוליה בבוסטון ולביתנו בברוקליין בקיץ 2006, בדיוק כשהסתיימה מלחמת לבנון השנייה. תחום האחריות שלי כלל את מסצ'וסטס, מיין, ורמונט, ניו המפשייר ורוד איילנד. התפקיד היה נפלא ועלה על כל ציפיותיי. שירתתי בגאווה רבה כקונסול כללי של ישראל ב-Red Sox Nation. האהבה הנרכשת שלי לבייסבול הגיעה בסופו של דבר לשיאה כשפעמיים הוזמנתי למחווה המכובדת של זריקת הכדור הראשון במשחק של הרד סוקס בפנווי פארק, רגעים שאוקיר עד סוף חיי.

במהלך תקופתי כקונסול כללי, הבנתי יותר ויותר כיצד הממשלה שלי והארגונים היהודיים המרכזיים משתמשים בהשפעתם על הפוליטיקה האמריקאית בצורה שמונעת כל יוזמה מנהיגותית אמריקאית לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני. צפיתי בדאגה באופן שבו יהודים צעירים מתרחקים מישראל, בהרגישם שהממסד היהודי מתעלם מהם וכן משום שחסרה להם מסגרת לקשר עם ישראל, שתוכל להכיל את הביקורת שלהם על הכיבוש ועל מדיניות ממשלות ישראל בנושאים אחרים.

המשכתי להשתתף בוועידות איפא"ק בוושינגטון, ואני זוכר שראיתי את השינוי המתמשך באופיו של הקהל, שלא ייצג עוד את הקהילה היהודית שהכרתי.  במקום זאת, רוב המשתתפים שראיתי שם היו שמרנים ואורתודוקסים באופן שאינו פרופורציונלי לייצוגם בקרב יהודי ארה"ב.

אני זוכר את ההלם שלי במהלך ועידה אחת, כאשר רוב מכריע של משתתפים באחד האירועים דיווחו שהמקור העיקרי שלהם למידע על המתרחש בעולם הוא FOX News. לאחר הוועידה ההיא, הבנתי את המציאות המטרידה, לפיה איפא"ק כבר לא מייצג באופן נרחב את הקהילה היהודית האמריקאית. רוב יהודי ארצות הברית חסרו ייצוג ממסדי והיה צורך חיוני לאפשר מרחב בו יוכלו לבטא את תפיסותיהם הליברליות ביחס לישראל, גם אם גלומה בה ביקורת על מדיניותה.

בעת שייצגתי את ישראל בבוסטון, התחלפו ממשלות בישראל. נתניהו החליף את אולמרט כראש ממשלה ואת ציפי לבני, שרת החוץ ששלחה אותי לבוסטון, החליף אביגדור ליברמן. העבודה שלי כנציג המדינה שלי הפכה מאתגרת הרבה יותר.

ראיתי את האופן שבו הממשלה החדשה הרסה במודע את הגישה הדו-מפלגתית של ישראל לפוליטיקה האמריקאית, זנחה את המפלגה הדמוקרטית ושמה את כל יהבה על המפלגה הרפובליקאית.

יתרה מכך, למרבה האבסורד ובניגוד לייעוד מדינת הלאום של העם היהודי, ממשלת נתניהו החלה להעדיף את היחסים עם נוצרים אוונגליסטים על פני הקהילה היהודית מכיוון שהם היו כוח רב עוצמה להבטיח את תמיכת ארה"ב במדיניות הממשלה החדשה.

הרגשתי את השינוי בכל 3 מרכיבי ה-VIP של היחסים המיוחדים בין ישראל לארה"ב.

ערכים

המגמות בארצות הברית ובישראל הולכות בכוונים מנוגדים: בארצות הברית – שיעורם באוכלוסייה של המיעוטים, שמאמצים ערכים פרוגרסיביים ומהווים את התומכים המרכזיים במפלגה הדמוקרטית, הולך וגדל. ארה"ב כבר לא נשלטת על ידי "WASPs" (לבנים, אנגלוסקסים, פרוטסטנטים). בבית המשפט העליון האמריקני אין אפילו שופט פרוטסטנטי אחד (7 קתולים ו-2 יהודים).

בישראל, לעומת זאת, השינויים הדמוגרפיים מובילים בכיוון ההפוך. הברית בין דתיים וחרדים לבין הימין הפוליטי ושיעור הילודה החרדית הגבוהה, מושכים, בין היתר, את המדינה לחיזוק משמעותי של הימין הפוליטי. כתוצאה מכך ישראל הולכת ונוטשת בשנים האחרונות את הערכים הליברלים המשותפים להכרזת העצמאות של שתי המדינות.

אינטרסים

משלל סיבות – ארה"ב מאבדת עניין במזרח התיכון. ארה"ב כבר אינה תלויה במשאבי שבאנרגיה מהמפרץ הערבי/הפרסי, והיא הפכה ליצואנית אנרגיה בעצמה. כל ההתערבויות הצבאיות הגדולות של ארצות הברית בשני העשורים האחרונים במזרח התיכון הוכחו ככישלונות – ללכת עד הסוף בעיראק ואפגניסטן, "להוביל מאחור" בלוב, ולהישאר בצד בסוריה.

ארצות הברית מפנה מבטה לזירות אחרות: "התפנית לאסיה" של ממשל אובמה לא היה גחמה, אלא שינוי אמיתי בעמדה האסטרטגית של ארה"ב עקב תחרות מעצמות על עם סין וחשיבותן של כלכלות אסיה.

עבור ישראל, השינוי הזה בסדר העדיפויות האסטרטגי האמריקאי מעורר דאגה רבה. אנחנו יכולים כבר לראות את הסדר החדש בסוריה שמתעצב על ידי רוסיה, טורקיה ואיראן, כאשר ארה"ב ויתרה על עמדת השפעה. כל השחקנים מבחינים היטב בהיעדרה של ארה"ב מהאזור וכתוצאה ישירה מכך – גם ישראל מחזיקה בהרבה פחות מנופים.

במקביל, ישראל הופכת לקורבן של התחרות בין ארה"ב לסין על הדומיננטיות העולמית ועליה לבחור בין השניים, בניגוד לאינטרסים שלה, תוך ניסיון לשמור על קשרים מסחריים עם שתיהן. לאחר שהשקעות סיניות יקרות בפרויקטים של תשתית וטכנולוגיה ישראליים הובילו לביקורת מצד הממשל האמריקאי, ישראל נזהרת כיום שבעתיים בקידום מיזמים כלכליים גדולים מול סין.

פוליטיקה

ישראל הפכה לנושא המצוי במחלוקת מפלגתית בפוליטיקה האמריקאית. חלקים גדולים של המפלגה הדמוקרטית חשו שישראל קשרה את גורלה עם הרפובליקנים (תפיסה שמבוססת מאוד על המציאות בתקופת נתניהו) וזנחה למעשה את הקשר עם המפלגה הדמוקרטית.

התרחקות ישראל מהמפלגה הדמוקרטית משפיעה, מאפשרת ומאיצה את מגמות ההתרחקות של ליברלים פרוגרסיביים מישראל. מגמות אלה מתחילות לבוא לידי ביטוי בקונגרס. ביקורת חסרת תקדים על ישראל וקריאות להתנות את סיוע החוץ לישראל הופיעו גם בקמפיינים למועמדות הדמוקרטית לנשיאות. תגובת היתר הישראלית ל  BDS, כולל קידום חקיקה שאוסרת על החרמת מוצרים, מרחיקה עוד יותר את הפרוגרסיביים שעבורם חופש הביטוי הוא ערך קדוש.

חשוב לזכור שישראל זנחה מפלגה דמוקרטית שבמגמת צמיחה, גם אם זה עדיין לא בא לידי ביטוי מובהק בתוצאות הבחירות. זאת משום שהמערכת הפוליטית האמריקאית מוטה מאד לטובת הרפובליקנים.

למדינות קטנות, שרובן רפובליקניות יש אותו מספר של סנטורים כמו מדינות גדולות כקליפורניה או ניו יורק. כך נוצר גם העיוות בין האלקטורל קולג' להצבעה הכללית, שבה היה יתרון גדול להילרי קלינטון כשהפסידה לטראמפ ויתרון הרבה יותר גדול לביידן מאשר באלקטורל קולג'. למרות העיוות שתואר לעיל, המגמה הזאת בסופו של דבר תביא עצמה לביטוי אלקטורלי ובוודאי שהפיכתה של טקסס למדינה "כחולה" בשלב כלשהוא בשל הגידול במהגרים המקסיקנים תהיה game changer.

נדהמתי מכמה מהר נטשה ממשלת נתניהו את התמיכה הדו-מפלגתית שתמיד ניסינו לשמר מתוך הבנה שיש לכך משמעות פוליטית וחברתית עמוקה ולא רק קוניוקטורלית.

אני זוכר איך סירבתי שוב ושוב כקונסול כללי להשתתף באירועי התרמה למועמדים. כשהמועמד הדמוקרטי לנשיאות דאז, ברק אובמה, הגיע לבוסטון, חבר משותף קרוב, אלן סלומונט, ארגן לי פגישה איתו, ואני התעקשתי שהפגישה תתקיים מחוץ לאירוע. כאשר התבקשתי על ידי הסנאטור ג'ון מקיין לפגוש אותו בניו המפשייר כשקיים שם את מסע הבחירות כמועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, התעקשתי שהפגישה שלנו לא תשמש למטרות קמפיין.

אכן ייחסתי חשיבות מקצועית רבה ואף היה לי עניין אישי גדול להכיר את כל המועמדים משתי המפלגות, אבל תמיד ידעתי שאסור לנו "לקחת צד" – בוודאי לא מופגן.

 

 

המאמר פורסם ב״זמן״, ב-9 באפריל 2022