"תורת הגעגועים" של אסווירה כמתכון לפיתוח מדיני וכלכלי

מאמרי דעה ופרשנות / ישראל והמזרח התיכון

חברת "ארקיע" וסוכנות התיירות של מרוקו הכריזו לאחרונה על כינון טיסות ישירות בין תל-אביב לעיר אסווירה, הממוקמת לחוף האוקיינוס האטלנטי בין קזבלנקה לאגאדיר. אלא שלצד השיקול הכלכלי והעובדה שמדובר בתוצר נוסף של הנורמליזציה בין המדינות בעקבות "הסכמי אברהם", יש כאן סיפור נוסף על עיר קטנה, שהצליחה לכבוש את לבבות הישראלים ברוח, תרבות וגעגוע, תוך התבססות על הקשר התרבותי וההיסטורי בין תושביה היהודים והמוסלמים. למעשה, אסווירה היא הזמנה לדון מחדש במקומה הראוי של התרבות בעשייה המדינית-אסטרטגית, ובכוחן של רגשות ליצור את מערכות היחסים שאנו מייחלים להן בישראל ובמזרח התיכון.

יהודים התיישבו באסווירה עוד מראשית ימיה. בראשית המאה ה-20 היא נחשבה למרכז יהודי משגשג ואחת הערים היחידות בעולם המוסלמי עם רוב יהודי. הקהילה היהודית מנתה כ-18 אלף נפש ופעלו בה יותר מ-30 בתי כנסת. מעבר להיותה מרכז יהודי ורוחני, היהודים תרמו לפיתוח הכלכלי של העיר, שהייתה אז עיר נמל ומרכז כלכלי חשוב. סוחרים יהודים הוזמנו להתיישב בה במאה ה-18 על-ידי הסולטאן מוחמד בן עבדאללה, וזכו לכינוי "סוחרי הסולטאן". חלקם אף מילאו תפקיד דיפלומטי בפיתוח קשריה של מרוקו עם בריטניה, צרפת, אוסטריה ומדינות אחרות. דוגמה טובה לכך הוא מאיר מקנין, שהיה סוחר גדול ושליח הסולטאן לבריטניה.

כשהיהודים עזבו את אסווירה בראשית שנות השישים, הם הותירו בה חלל אנושי, כלכלי ותרבותי גדול. אותו חלל נחווה הן על-ידי היהודים שעזבו והן על-ידי המוסלמים שנותרו בעיר. לכן, תנועת התיירות מישראל לאסווירה ולמרוקו החלה כתנועה של געגוע – רגש שהוא מעבר לנוסטלגיה או כמיהה רגעית חולפת. געגוע הוא כוח אדיר, המשמש כמצפן המכוון ומעודד תנועה תודעתית ופיזית אל מרחבי השייכות שלנו; אל המקומות שבהם נותרו מאחור נכסים חשובים כמו בית, משפחה, קהילה, תרבות והוויה. זו תנועה של התחדשות, השואפת לחזור אל המקור כדי ליצור מחדש עתיד הרמוני ועשיר יותר. הגעגוע חוצה גבולות ומוסכמות, מחבר עולמות ואנשים סביב מושא משותף ומניע אותם לפעולה.

אסווירה הפכה למוקד משיכה לישראלים עוד לפני חידוש הקשרים הרשמיים, בזכות הדלת הפתוחה שמרוקו איפשרה לתיירים מישראל וההכרה במרכיב העברי והיהודי כחלק בלתי נפרד מהסיפור המרוקאי השלם. הכרה זו באה לידי ביטוי בשיפוץ אתרי מורשת יהודיים, כמו בית הכנסת "צלאת אל-קהל"; בהקמת "בית ד'כירה", שנחנך על-ידי המלך ומספר את סיפורה הרב-תרבותי של העיר וכולל גם מכון לחקר המשפט העברי. מאז 2003 מתקיים באסווירה גם הפסטיבל האנדלוסי האטלנטי, המאפשר למבקריו לחוות באופן בלתי אמצעי את "תור הזהב" האנדלוסי בגרסתו העכשווית. עוד בטרם חודשו הקשרים הרשמיים עם מרוקו, שולבו בפסטיבל יוצרים ומוזיקאים יהודים, מוסלמים ונוצרים – לרבות ישראלים ופלסטינים – שהופיעו יחד על אותן במות ושזרו צלילים בדרך ה"מאטרוז", שמשמעותה "רקמה" במרוקאית – פרקטיקה אחת מיני רבות ליצירת רב-תרבותיות.

מעבר לסיפור היהודי, אסווירה השכילה להפוך את נכסי התרבות שלה למנוע פיתוח עירוני וצמיחה כלכלית עבור תושביה. כדי להבין את סוד ההצלחה צריך לחזור ל-1998, השנה שבה נוסד פסטיבל הגנאווה המפורסם. מעבר להשפעה התרבותית, הפסטיבל הצליח לשנות את פני העיר, בזכות תנופת הפיתוח שעודד בענף התיירות והשירותים המקומיים. לפסטיבל השנה הגיעו יותר מ-400 אלף מבקרים, פי שישה ממספר תושבי אסווירה כולה העומד כיום על כ-70 אלף. הפופולריות של הפסטיבל הביאה להגדלת מספר מקומות האירוח מעשרה ב-1998 ל-160 ואת מספר המסעדות משבע ל-64. בהמשך, כדי להבטיח תנועה רציפה של תיירים נוסדו באסווירה אירועים ופסטיבלים נוספים, המסייעים לגבש סביבה קהילה של מי שנשבו בקסמיה וחוזרים אליה פעם אחר פעם.

אסווירה איננה חפה מאתגרים, עדיין יש פערים כלכליים, קיים צורך לגוון את מהמשק העירוני ויש בה אבטלה בתקופות שבהן התיירות פחות משמעותית. ובכל זאת, תנועת התיירים הרציפה מרחבי העולם היא המפתח. בסופו של יום גם תיירים שמגיעים לצרוך תרבות, מביאים עמם גם ידע ורעיונות, השקעות והזדמנויות לפיתוח פרויקטים חדשים.

הנסיבות שאפשרו את כינון הטיסות הישירות בין תל-אביב לאסווירה מעידות על חשיבות הקשר התרבותי והאזרחי לקידום היחסים בין ישראל למרוקו ועל החשיבות של הרגש התרבותי במסגרת העשייה המדינית. תרבות מסייעת ליצירת אמון, מכנה משותף ותחושת שייכות. היא מאפשרת לספר סיפור של שותפות אסטרטגית חזקה ועמידה יותר. געגוע יכול להוות אמצעי מדיני לחיבור בין עמים וכוח אדיר לעידוד פעילות ומעורבות אזרחית.

ולסיום, אי-אפשר שלא להזכיר את אנדרה אזולאי, יועץ בכיר למלך מוחמד השישי, שנולד וגדל באסווירה ולא הפסיק להאמין ביכולתה להיות מגדלור של דו-קיום ורב-תרבותיות באזור. אזולאי איננו לבדו, הוא חלק משרשרת מכובדת של נושאי משרות בכירות בשירות בית המלוכה המרוקאי שהגיעו מאסווירה. כמה סמלי יהיה, אם בספטמבר הקרוב, כשאזולאי יגיע לירושלים כדי לקבל את אות עיטור הנשיא על פועלו למען קידום השלום בין ישראל לפלסטינים, הוא יעשה זאת בטיסה ישירה מאסווירה.

מאמר זה פורסם ב"הארץ" ב-10 לאוגוסט.