יום ירושלים שמצויין היום (ראשון) אמור לבטא את הקשר של ישראל לבירתנו ולחגוג את שחרורה ואיחודה. לאור הפרות זכויות האדם שמתרחשות בירושלים והמאמצים למנוע כל אפשרות של פתרון מדיני עם הפלסטינים, כדאי לחשוב האם יש לנו סיבה לחגיגה, ואם זו אכן התגשמות החלום של העם היהודי שהתפלל לחזור לירושלים אחרי אלפיים שנות גלות.
עיר הקודש "שחוברה לה יחדיו" משמשת זירה משמעותית להפרות זכויות אדם, שאינן זוכות לתשומת לב ציבורית. מעבר לבעיות המוסריות המשמעותיות וההתנגשות של המצב בשטח עם ערכים יהודיים ואוניברסליים, יש במתרחש בירושלים פוטנציאל להצית את המזרח התיכון ואת העולם המוסלמי כולו.
"סופה מושלמת" מתרחשת ובאה על ירושלים, וכרגיל הנטייה שלנו היא לזהות את האסון רק כשזה כבר מאוחר מדי (כפי שחווינו לאחרונה בטרגדיה בהר מירון). המחאות של צעירים מוסלמים שנמנע מהם להתכנס ברחבת שער שכם בתקופת הרמדאן וסרטוני טיקטוק בהם נראו כמה ירושלמים ערבים מכים יהודים, כמו גם התגובות האלימות והמסיתות של ארגון "להבה" שהפעם תוגברו בחרדים חסרי תעסוקה שמצאו מוצא לשעמום בהכאת ערבים זכו לתשומת לב, אבל הם רק "קצה הקרחון". האירועים הללו הם סימפטום מדאיג לתופעה גדולה הרבה יותר של מגמה מרושעת ואסטרטגית לדחוק פלסטינים מבתיהם, כפי שלא נעשה מאז 67. במקביל לכך קיימת מגמה של שבירת הסטטוס-קוו בהר הבית.
עמותות מתנחלים – בהן "נחלת שמעון", "עטרת כהנים" ו"אלעד" – במימון נדיב של ממשלת ישראל וגבירים מארה"ב ובחסות החוק הישראלי המפלה פלסטינים, פועלים ליהודיזציה, שלא לומר Ethnic Cleansing בוטה ואגרסיבי בליבה של מזרח ירושלים. 38 משפחות פלסטיניות בשייח ג'ראח עומדות להיזרק לרחוב מבתיהן בהם הן חיו בין 54 ל-73 שנים בתואנה שהבתים היו בשלב כלשהו בהיסטוריה רכוש יהודי. מאות נוספות בסכנת פינוי בבטן אל הווא בסילוואן, ויש 76 צווי הריסה תלויים ועומדים באזור הבוסתן, כדי ליצור עד נדבך בפרק השעשועים הפסבדו-מקראי של עיר דוד.
זאת בעוד ישראלים רבים חיים על בתים של פלסטינים שהחוק הישראלי של "נכסי נפקדים" אינו מאפשר להם לטעון לבעלות על הנדל"ן. בשל החוק המפלה הזה, בתי המשפט מכריעים במקרים רבים לצד המתנחלים. לפלסטיני במזרח ירושלים, הסיכוי לזכות בצדק בדמוקרטיה הישראלית הוא כמו הסיכוי של שחורים לזכות בצדק בדמוקרטיה האמריקאית של חוקי Jim Crow.
תושבי ירושלים הפלסטינים חוטפים מכה אחר מכה. הם שמעו מטראמפ שירושלים אינה על השולחן ב"תכנית השלום" שלו. הם אינם יכולים להצביע בבחירות למוסדות הפלסטינים, משום שישראל אינה מסוגלת פוליטית לקבל החלטה בנושא, ולמנהיגות הרשות הפלסטינית יש עניין להיתלות בחוסר התשובה הישראלית על מנת להימנע מהפסד בבחירות.
תכנית הבנייה ב"גבעת המטוס" שאושרה לפני כניסת ממשל ביידן לבית הלבן עלולה לפגוע אנושות ביכולת ליישם את פתרון שתי המדינות בירושלים. כבר עכשיו, אם היינו מבקשים מכל תושבי ירושלים לשיר את "התקווה", היינו מגלים שבין תושבי העיר הפלסטינים לחרדים אין רוב ציוני בבירתנו הנצחית. לפי הנתונים שפרסם לאחרונה מכון ירושלים לענייני מדיניות, 38% מתושבי ירושלים הם פלסטינים, 22% הם חרדים, והישראלים הציונים הם מיעוט של 40% בבירת ישראל. הסדר שיאפשר בירה למדינה הפלסטינית בשכונות הפלסטיניות במזרח ירושלים תוך הסדרים מיוחדים באגן הקדוש הוא אינטרס ציוני מובהק, אבל הוא תחת איום מתמיד בשל הצעדים שתיארנו.
"מצעד הדגלים" בוודאי לא יסייע בהרגעת הרוחות. אם אנחנו באמת רוצים בירה של שלום ואחווה שתבטא את החלום היהודי והחזון הציוני לאורך הדורות, כדאי שנתקן במהירות את המדיניות הנוכחית. כך גם נמנע את פוטנציאל הפיצוץ המסוכן, שהופך סכסוך לאומי פתיר למלחמת דת חסרת פשרות שתביא לנהרות דם.
**המאמר פורסם ב"הארץ", 9 במאי 2021