בין המשך קיפאון לאופק חדש, אירופה מביטה אל הקלפיות בארה"ב

כל הפרסומים / ישראל ואירופה

רבות נכתב בשאלה כיצד הבחירות לנשיאות ארה"ב ישפיעו על ישראל מבחינה אזורית – מול הפלסטינים, איראן ומול מדינות ערב. אנסה לפתוח את "עדשת המצלמה" ולהכניס לדיון גם את אירופה והיחסים הטראנס-אטלנטיים. האם בחירת ג'ו ביידן תביא להחזרת היחסים בין ארה"ב לאירופה על כנם לאחר שנות המשבר בתקופת כהונתו של דונלד טראמפ? ואם כן, מה ההשלכות שתהיינה לכך על ישראל?

על אף שהרוב המכריע בין מנהיגי ומנהיגות האיחוד האירופי, על 27 המדינות החברות בו, באים ממפלגות ימין-מרכז, כמעט כולם (להוציא למשל את ויקטור אורבן בהונגריה) מייחלים – גם אם אינם מצהירים על כך בפומבי – לבחירת ביידן, המייצג עמדות מרכז-שמאל. אין זה פלא. כהונת טראמפ הכניסה את היחסים הטראנס-אטלנטיים למצב טראומטי ובמהלכה הפך הממשל האמריקאי מהתומך הגדול והחזק ביותר באיחוד האירופי, ללעומתי ואגרסיבי.

טראמפ תמך פומבית בברקזיט, ביטל את המשא ומתן על הסכם הסחר (TTIP) שניהל ברק אובמה עם בריסל, פתח במלחמות סחר נגדו והוציא את ארה"ב מהסכם פריז למאבק בשינויי האקלים. טראמפ גם והחליש משמעותית את ברית נאט"ו, עד למצב בו קבע נשיא צרפת מקרון שהברית נמצאת ב"מוות מוחי". לעומת זאת, יחסו לרוסיה – הגורם מולו קמה בעבר הברית – ולעומד בראשה, ולדימיר פוטין, נע בין ידידותי למתרפס. הסדר והערכים הליברליים, שכה יקרים לאירופאים, נפגעו קשות.

כהונה שנייה של טראמפ צפויה להתאפיין בהמשך היעדר הדיאלוג והתיאום עם אירופה, כולל בסוגיות המזרח התיכון – איראן, ישראל והפלסטינים. תחת טראמפ, המגמה המתמשכת של ירידת ארה"ב מכס ההגמון העולמי הואצה. כשארה"ב מתכנסת פנימה, היציבות האזורית ממשיכה להתערער ובייחוד באזור אגן הים התיכון: רוסיה נכנסת לסוריה, טורקיה ללוב, איראן מעמיקה שלוחותיה באזור. תהליכים אלה אינם לטובתנו. יתר על כן, המשך כהונת טראמפ עלולה להביא לשיתוק או קריסת ברית נאט"ו, שתגביר את חוסר היציבות האזורית. לישראל יש אינטרס שנאט"ו תהיה ברית חזקה ומשמעותית. לאירופה אין יכולת ביטחונית שתוכל למלא את הוואקום האמריקאי שייווצר, ולא תהיה לה יכולת כזו בעתיד הנראה לעין.

ממשלת נתניהו נהנתה מהמשבר הטראנס-אטלנטי ומתמיכתו החד-צדדית של טראמפ בעמדותיה (העברת השגרירות לירושלים, הכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן, "עסקת המאה" שסוטה מקווי 67' כנקודת המוצא לשיחות בין ישראל לפלסטינים, והיציאה מהסכם הגרעין עם איראן). בחירת ביידן אמנם לא תחזיר את השגרירות האמריקאית לתל-אביב, אך תשיב את העמדה האמריקאית המסורתית של תמיכה בפתרון שתי-המדינות על כנה. ארה"ב ואירופה, יש להניח, יחדשו את הדיאלוג ביניהן בנושא, אם כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני כבר אינו מצוי במקום גבוה בסדר העדיפויות של שתיהן. ההתמודדות עם מגפת הקורונה והצורך הדחוף בשיקום הכלכלה מסיטים מחד את המבט פנימה, ומאידך מחדדים אותו לעבר איומים גוברים מבחוץ, למשל סין.

סין היא מוקד הדאגה האמריקאי בתחרות הגלובלית. אמנם טראמפ נהג באירופה כפיל בחנות חרסינה, אך מדיניותו שיקפה תמונת אינטרסים אמריקאית שתישאר גם אם ביידן יבחר, ובה בייג'ין מסומנת כאתגר המרכזי להגמוניה האמריקאית הדועכת. לכן, על אף שכניסה אפשרית של ביידן לבית הלבן משמעה חזרת היחסים הטראנס-אטלנטיים למתכונתם הישנה של שיתוף פעולה, האג'נדה של יחסים אלו תהיה שונה. אירופה תידרש להחליט אם לצדד בגישת הבלימה האמריקאית כלפי סין או לנסות ליהנות מהטוב שבסחר והשקעות הדדיות עמה.

ישראל היא פיון קטן במשחק גלובלי זה. הרגולציה של ישראל נוטה לעקוב יותר אחר זו של האיחוד האירופי, כיוון שזהו השוק הישראלי המרכזי לייצוא וייבוא. לכן, ארה"ב צפויה להמשיך ללחוץ על ישראל ואירופה נגד פעילות והשקעות אסטרטגיות של חברות סיניות בהן. אם אירופה תאחד כוחות עם ארה"ב מול סין – דבר שסביר יותר שיקרה תחת ביידן מאשר תחת טראמפ – ישראל מן הסתם תיישר עמן קו. ואולם, במידה שאירופה תציג גישה שונה משל ארה"ב, ייתכן שישראל תאלץ לבחור בחירות פוליטיות שאינן נוחות לה כלכלית.

נשוב לאזורנו. גישת ביידן לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני מסורתית. הוא מתנגד להתנחלויות ולסיפוח חד-צדדי, תומך בביטחון מלא לישראל, קורא להכרה בישראל כמדינת העם היהודי, ויוצא נגד טרור, הסתה והאדרת אלימות מצד מנהיגים פלסטינים. מבחינת ביידן, פתרון שתי-המדינות חיוני לקיומה של ישראל. אצלו, כמו אצל האירופים, לא ניכרת חשיבה לגבי פתרונות חדשים או חלופיים.

אולם, גם כאן טראמפ משאיר מציאות המחייבת בחירה בין שתי גישות שלא תהיה קלה עבור האירופים. הסכם הנורמליזציה המבורך בין ישראל לאיחוד האמירויות וההסכם עם בחריין מייצגים פרדיגמה שונה לגבי תהליך השלום האזורי. לפיה, פתרון הסכסוך בין ישראל למדינות ערב אינו מותנה בפתרון הסכסוך עם הפלסטינים, אלא סדר הדברים מתהפך: נורמליזציה תחילה, שלום עם הפלסטינים (אולי) בהמשך. למרות שמרבית מדינות ערב אינן שותפות לאופן בו איחוד האמירויות ובחריין מממשות תפיסה זו, ביידן יצטרך לשקול אם להמשיך בדרך זו, לחזור לנתיב הקודם – שלום בין ישראל לפלסטינים תחילה, נורמליזציה בהמשך, או לשלב בין השתיים. גם האירופים ידרשו לבחון אם לשנות דיסקט, או האם להישאר תקועים ב"לוגיקת אוסלו". מתוך האיחוד האירופי עצמו עולה יותר ויותר ביקורת על תקיעותו בסוגיה, כשהתנאים שהבשילו לוגיקה זו כבר מזמן אינם מתקיימים בשטח.

בהקשר זה, ירידת טראמפ אמנם תסיר חלק מהרוח הפופוליסטית הרעה המנשבת מארה"ב דרך מרכז-מזרח אירופה למערבה – רוח שנתניהו עצמו היה חלק מרכזי ממנה וסייע לקדם בהידוק הקשרים עם אותן מדינות א-ליברליות כהונגריה ופולין, אך בחירת ביידן לא תסייע רבות לחיזוק מדיניות החוץ האירופית, המאופיינת בשנים האחרונות בחולשה פנימית רבה. חולשה זו נובעת מהפיצול הפנים-אירופי שתוקע מקלות בגלגלי כל החלטה מהותית שלה (מלבד חידוש הסנקציות על רוסיה מידי חצי שנה מאז כיבוש חצי האי קרים). חולשה מבנית פנימית זו לא צפויה להיעלם גם אם ביידן יבחר.

אמנם נשיאת הנציבות אורסולה פון דר ליין והנציג העליון לענייני חוץ וביטחון ג'וזפ בורל העלו לאחרונה שוב את רעיון ביטול הקונצנזוס בהיבטים מסוימים של החלטות מדיניות חוץ – מהלך שיאפשר לאיחוד להעביר החלטות בנושא הישראלי-פלסטיני, דבר שהוא אינו מצליח לעשות מאז 2016, אך קשה לראות מהלך כזה מתרחש בקרוב. לכן, גם כאשר הכוחות הפופוליסטיים והביקורתיים כלפי האיחוד האירופי ביבשת כבר לא יקבלו רוח גבית אמריקאית, וגם כשהיחסים הטראנס-אטלנטיים ישובו על כנם, הצפי הוא שמדיניות החוץ של אירופה תישאר תגובתית, מפוצלת וחלשה מסיבותיה הפנימיות. האם זה טוב לישראל? כשותף נכסי ואסטרטגי לישראל, חוזק יכולותיו חשוב, גם אם בסוגית הסכסוך הוא נתפס כשותף ביקורתי.

היה והאיחוד האירופי רוצה שקולו יישמע טוב יותר בסוגיות אלו גם בחלונות הגבוהים בירושלים, לקראת השינוי שממשל ביידן עשוי להביא במדיניות החוץ האמריקאית, יש לכנס מחדש את "מועצת האסוציאציה" בינו לבין ישראל, שלא התכנסה מאז 2012. שר החוץ, גבי אשכנזי, כבר פועל עם עמיתו הגרמני לקידום העניין וניצחון של ביידן יוכל לסייע לכך. חידוש הדיאלוג הפוליטי רם-הדרג בין ישראל לאיחוד האירופי יהווה שיפור ביחסים, וייתן לאירופאים כלי להשפיע דרכו על תהליכים שיתרחשו באזור. אחרת, האיחוד האירופי צפוי להישאר צופה מהצד.

**המאמר פורסם בבלוג של מכון מיתווים ב"הארץ", 21 באוקטובר 2020.