כל הפרסומים
/ ישראל ועזה
הקריסה הכמעט מוחלטת של מערכת הבריאות בעזה היא מקרה קשה במיוחד של התמוטטות מוסדית, אולם במקביל היא גם חלון הזדמנויות היסטורי לעידן שלאחר המלחמה, ואפשרות לעשות את הקפיצה ממערכת מפוצלת ותלוית תורמים לעבר מודל משולב, הוגן ויציב יותר. נכון לתחילת ,2026 המחיר האנושי מונה מעל 72,000 הרוגים ו-171,000 פצועים, בתוך סביבה שבה 84% ממתקני הבריאות ניזוקו או נהרסו, ושנותרו בה 1,400 מיטות אשפוז בלבד לאוכלוסייה של 2.2 מיליון נפש. המסגרת האסטרטגית עבור מכון מיתווים והאגודה לפיתוח בינלאומי (SID) המובאת כאן, קוראת לבצע שינוי רדיקלי על פי העיקרון של "שיקום במבט קדימה“ (”Better Forward Building)". שיקום כזה אינו מסתפק בסיוע המסורתי, אלא מבקש לטפל בגורמים הפוליטיים, המבניים והסביבתיים העמוקים המשפיעים על הבריאות. הממצאים מעלים שמדובר בסביבה בלתי יציבה של סיכוני בריאות, עם 61 מיליון טון של פסולת מזוהמת ועם פליטה יומית של 130,000 מטרים מעוקבים של ביוב גולמי, המאיימים על מתקני התפלה אזוריים וכבר גרמו להופעה מחודשת של נגיף הפוליו מסוג 2 ושל קדחת הנילוס המערבי.
הצלחה אסטרטגית תחייב הקמת ארכיטקטורת ניהול מאוחדת, שתהיה כפופה למועצת בריאות לאומית אוטונומית למחצה, ברוח הרפורמות הרדיקליות המוצלחות שנעשו בקוסובו והשכילו לנתק בין קובעי המדיניות לבין יישום השירותים בפועל. המטרה היא להבטיח מנהיגות מבוססת-יכולות ואתיקה מקצועית דרך לשכות רפואיות עצמאיות. שירותי הבריאות החדשים צריכים להתבסס על מערכת שירותי רפואה ראשונית בקהילה, שבהם צוותי רפואת משפחה נותנים מענה לכ-90% מצורכי הטיפול ועוסקים ברפואה מונעת. בנוסף יש להכשיר צוותים לא רפואיים, ובתוכם מורים ומנהיגי קהילה, וכן להקים שירותים של בריאות הנפש ומרכזים קהילתיים ייעודיים לקורבנות טראומה.
כדי לגשר על הפער במיומנויות מתמחות, מומלץ שבמסגרת מאמצי השיקום תינתן עדיפות במלגות רפואיות לפלסטינים המשמשים כרופאים ואנשי מקצוע בתחומים של טראומה, טיפולי שיקום, בריאות הנפש, אונקולוגיה ושירותי מניעה, וכי עובדי בריאות מנוסים ישולבו מחדש דרך ארגוני חברה אזרחית ושותפויות מקצועיות.
הצורך המיידי ביציבות מחייב גיוס כספים לקרן תיווך פיננסי (Financial FIF – Fund Intermediary), שתנהל את 7 מיליארד הדולר המוערכים כי יידרשו לשיקום, ובנוסף גיבוש ”רשימה לבנה“ של שרשראות אספקה כדי לעקוף את מגבלות השימוש הכפול בכל הקשור לטכנולוגיות מצילות חיים. כדי להבטיח את רציפות השירות בסביבה ללא יציבות ביטחונית, יהיה צורך בתשתיות שלא יסתמכו על רשת החשמל המרכזית הרעועה, אלא על עמדות רפואה סולאריות ויחידות התפלה ניידות שאינן מחוברות לרשת. מעבר לביטחון הרפואי, חשיבות עליונה מיוחסת לביטחון הסביבתי; אנו ממליצים להשקיע בשיקום מהיר של תשתית ביוב חוצת-גבולות כדי להגן על מקורות מים אזוריים ועל יישום ששת הממדים של ביטחון תזונתי, תוך מתן עדיפות לחקלאות מקומית של "זרעים בריאים" והעצמת החברה האזרחית המקומית להוביל את תיאום הסיוע.
הצורך להבטיח מערכת בריאות איכותית בעזה מציג הזדמנות היסטורית לבנות מערכת שתהיה יותר הוגנת ועמידה מקודמתה ותהנה ממימון יציב יותר. הראיות מקוסובו, רואנדה, גרמניה ובוסניה והרצגובינה מציעות מפת דרכים ברורה: להשקיע בשירותי רפואה ראשונית ובשירותי בריאות הציבור, לפרוס עובדי בריאות קהילתיים, לבסס מנגנוני כיסוי ביטוחי אוניברסלי, לאחד את הממשל, ולהבטיח אחריות מקומית על תהליך השיקום. יש להקשיב לצורכי הקהילה ולקולה ולהשתמש בהם כהנחיות לפעולות קונקרטיות, ובמקביל ליישם שיטות של ”שכנות טובה“ הרואות בבריאות מכנה משותף וגשר לשלום.
עבור ישראל, הבחירה אינה אידיאולוגית אלא פרגמטית. עשרות שנים של שיתוף פעולה בתחום הבריאות הוכיחו ששיתוף פעולה חוצה-גבולות בתחום בריאות הציבור אינו רק אפשרי, אלא מהלך חיוני לביטחון האזורי. המערכת האקולוגית הסביבתית המשותפת, הצורך החיוני בניטור חוצה-גבולות של מחלות והאיומים הישירים על התשתיות הישראליות ממערכת התברואה הקורסת של עזה, פירושם שהימנעות מפעולה משותפת היא אסטרטגיה הפוגעת בישראל.
מבחינת הקהילה הבינלאומית, קרן השיקום והפיתוח של עזה מספקת את ארכיטקטורת המימון הנדרשת. מה שנחוץ כעת הוא רצון פוליטי, מחויבות מתמשכת, ויישום לקחים ממאמצי השיקום המוכחים שנעשו במקרים אחרים של סיום מלחמות במהלך שמונת העשורים האחרונים. ”שיקום במבט קדימה“ אינו רק סיסמה, אלא תנאי אסטרטגי לבריאות, לביטחון ולכבוד של כל האנשים, פלסטינים, ישראלים ואחרים, החולקים את אותו אזור קטן וצפוף.


