ביידן עזב, והפלסטינים ימשיכו לקוות שהתקווה וההיסטוריה יתחרזו

מאמרי דעה ופרשנות / ישראל וארה״ב

בדבריו שנשא במהלך ביקורו בבית החולים אוגוסטה ויקטוריה שבמזרח ירושלים, הזכיר נשיא ארה"ב ג'ו ביידן את הרקע האירי של משפחתו, והקביל בין האירים ומאבקם לעצמאות מבריטניה לבין הפלסטינים. הוא ציטט את המשורר האירי שיימוס היני באומרו כי למרות שההיסטוריה מעוררת לעיתים חוסר תקווה, יש רגעים חד-פעמיים שבהם "התקווה וההיסטוריה מתחרזות". ביידן הביע תקווה שעוד נגיע ביום מן הימים לרגע שכזה. הצהרה זו בהחלט משקפת את אופן התייחסותו של נשיא ארה"ב לסוגיה הפלסטינית: מצד אחד – אמפטיה ושרטוט חזון מדיני לטווח הרחוק; ומצד שני – סקפטיות בדבר היכולת להתקדם בטווח הקצר, והימנעות מקידום תוכנית פעולה מדינית.

מה ניתן בעצם ללמוד מביקור ביידן על מדיניות הממשל בנושא הפלסטיני? הפרשנים באולפני הטלוויזיה בישראל הסבירו לנו שהנושא הפלסטיני נעלם ושבכירים ברמאללה הביעו אכזבה מהביקור. אלא שהזווית הפלסטינית מחייבת ניתוח מורכב יותר הואיל והיא מושפעת בין היתר מנקודת ההתייחסות: האם משווים את מדיניות ביידן למדיניות טראמפ או אובמה, לציפיות של ישראל או לאלה של הפלסטינים. כמו כן, קיים צורך להבחין בין הרמה ההצהרתית של הביקור לבין הצעדים שנדונו בו.

ניתוח הרטוריקה מלמד שהממשל האמריקאי מאשרר את תמיכתו בפתרון שתי המדינות ואת חשיבות קיומו של אופק מדיני. ביידן הדגיש בדבריו בבית לחם כי הפתרון צריך להתבסס על קווי 1967 עם חילופי שטחים מוסכמים. מדובר אפוא בחזרה למדיניות האמריקאית שקדמה לטראמפ, בה תמכו הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה. ביידן הוסיף לכך גם הזדהות עם הסבל של הפלסטינים, התייחס בין השאר למגבלות על חופש תנועה והדגיש שלשני הצדדים יש זכות שווה לכבוד ולחופש.

מנגד, הצהרות ביידן הבהירו שוושינגטון לא רואה כרגע בשלות לחידוש המשא ומתן המדיני. בנאום שנשא עם נחיתתו נחיתתו בישראל, הצמיד הנשיא לדבריו על פתרון שתי מדינות הסתייגות לפיה הוא מודע לכך שזה לא יתגשם בטווח הקרוב. את חוסר הדחיפות של הנושא אפשר גם לזהות בפיסקה על הנושא הפלסטיני ב"הצהרת ירושלים" (הצהרת ביידן-לפיד) שהתאפיינה בניסוח מעורפל (התחייבות "לדון באתגרים ובהזדמנויות ביחסי ישראל-פלסטינים") ולא כללה התייחסות להתנחלויות ולכיבוש.

בשאלת ירושלים נקט ביידן בקו זהיר ודיבר על "עיר לכל תושביה", שנמצאת בלב החזון הלאומי של שני העמים. הוא ציין שארה"ב מכירה בירושלים כבירת ישראל, אך גבולות חלוקת הריבונות בעיר ייקבעו במשא ומתן. ביקורו בבית החולים אוגוסטה ויקטוריה, ללא ליווי ישראלי, היה יוצא דופן, אך ביידן הקפיד להציגו כביקור פרטי-הומניטרי. הוא גם לא חזר על הבטחתו לפתוח את הקונסוליה בירושלים, שהובילה את הקשר הדיפלומטי עם הפלסטינים ונסגרה בתקופת טראמפ.

לאן הולכים מכאן

על רקע זה, נשאלת השאלה: אם אין כוונה אמריקאית לקדם בטווח הקרוב מהלך מדיני, אז מה כן? בהצהרותיו ומעשיו של ביידן אפשר לאתר מספר כיווני מדיניות אפשריים: ראשית, עם כניסתו לבית הלבן חידש ביידן את הקשר בין וושינגטון לרמאללה והחזיר את הסיוע הכלכלי שהופסק. במסגרת זו, הוא הכריז בביקור על חבילת סיוע שמיועדת לבתי חולים במזרח ירושלים, לאונר"א ולסיוע בביטחון תזונתי. צעדים אלו הם חלק ממדיניות אמריקאית שמטרתה לשפר את חיי היום-יום של הפלסטינים. תמיכה ביוזמות לחיזוק הכלכלה הפלסטינית הופיעה גם ב"הצהרת ירושלים" והיא מתחברת לגישת "צמצום הסכסוך" שבה תומכים גורמים בכירים בממשלת ישראל.

בהקשר זה, ביידן ניצל את הביקור על מנת להכריז על מספר צעדים כלכליים, בהסכמה ישראלית, ובהם שדרוג רשת הסלולר בגדה המערבית וברצועת עזה לטכנולוגיית 4G, פתיחת מעבר אלנבי 24/7 והחייאת הוועדה הכלכלית הישראלית-פלסטינית (JEC). צעדים אלו ואחרים נדונו לאורך תקופה ארוכה, אך לא התממשו. בציבור הפלסטיני נשמעה ביקורת על ההתמקדות של ביידן בהקשר הכלכלי, ללא קידום של שינוי מבני במצב הקיים. אחות פלסטינית שנכחה בנאום הנשיא באוגוסטה ויקטוריה העירה לו בסיום דבריו, כי היא מודה לו על התמיכה בבית החולים, אבל "אנחנו זקוקים ליותר צדק, ליותר כבוד". לכך מתווסף הכעס על כך שהממשל לא פועל לפתיחת הקונסוליה (כפי שהבטיח) ולפתיחת משרדי אש"ף בוושינגטון.

שנית, ביידן הצביע על יעד ביניים נוסף של "קירוב" בין ישראלים ופלסטינים. בהקשר זה נכללים צעדים לקידום דיאלוג ברמת המנהיגים (כמו שיחה בין לפיד ואבו-מאזן), ובמקביל גם צעדים לעידוד קשרים בין העמים. ביידן הכריז על שני מענקים נוספים שניתנו במסגרת יוזמת MEPPA (Middle East Partnership for Peace Act) לשני פרויקטים משותפים של חברה אזרחית, אחד בתחום הבריאות והשני בתחום הטכנולוגיה.

כיוון מדיניות שלישי הוא שימוש בתהליכי הנורמליזציה באזור ככלי לחידוש תהליך השלום הישראלי-פלסטיני. ביטוי מסוים לכך ניתן לראות במעורבות של מרוקו במגעים בין ישראל, ארה"ב והפלסטינים על הרחבת שעות הפעילות במעבר אלנבי, וגם בדיווח על כך שהאמריקאים פועלים לשלב את הפלסטינים בפורומים האזוריים שנרקמים בעקבות "הסכמי אברהם" ו"פסגת הנגב". מנגד, אבו-מאזן הדגיש בפני ביידן שהתהליך צריך להיות הפוך: להתחיל בהסכם ישראלי-פלסטיני ואז לעבור לשלום ישראלי-ערבי כולל, וזאת בהתאם ליוזמת השלום הערבית מ-2002. בסעודיה גיבו עמדה זו (על אף צעדי הנורמליזציה בתחום התעופה) והצהירו במהלך ביקור ביידן בממלכה שנורמליזציה תתאפשר רק לאחר הגשמת פתרון שתי המדינות. בכך שבה והדגישה ריאד את מחויבותה ליוזמת השלום הערבית, והבהירה שיש לה תקרת זכוכית ברורה ביחסים עם ישראל.

כיוון פעולה נוסף של הממשל נוגע לשרטוט קווים אדומים לגבי המדיניות בשטח. בעוד שביידן לא התבטא בנושא ההתנחלויות, הוא הבהיר בחדרים סגורים לעמיתיו בירושלים שהוא מצפה ל"אפס הפתעות" בנושא הפלסטיני, ובכלל זה צעדים במזרח ירושלים והרחבת התנחלויות בגדה. עמדה זו ממשיכה מעורבות של הממשל בנושאים כמו סיכול התוכנית להקמת שכונה בעטרות, או התערבות בסוגיית פינוי משפחות בשכונת שייח ג'ראח. ניתן לראות שממשל ביידן פועל בנושא זה בצורה שקטה, וזאת כנראה כלקח מההתנהלות בתקופת אובמה. כמו כן ביידן לא רוצה לפגוע פוליטית בממשלת לפיד, ולכן מעדיף לעסוק בנושאים אלו בחשאיות.

לסיכום, ממשל ביידן מאותת מיומו הראשון שהנושא הפלסטיני לא נמצא בעדיפות גבוהה בסדר היום שלו. בעוד שבנושאים מסוימים הוא מתגאה במפנה שעשה ביחס לטרמאפ, בתחומים אחרים הוא לא הביא לביטול של השינויים שעשה קודמו. הממשל מציג רגל אחת של קידום צעדים מדודים בתחומים אזרחיים-כלכליים ובפעולות למניעת הסלמה, ורגל שנייה של הצגת חזון מדיני רחוק על שתי מדינות ומידה שווה של חופש וכבוד. כעת, לאחר שהביקור הסתיים, על ממשל ביידן לפעול לחיבור בין שני המרכיבים. אנו נכנסים אמנם לתקופת בחירות נוספת, אך הממשל צריך לנצל תזמון זה לתרגום ההצהרות על אופק מדיני לתוכנית פעולה שתכשיר את הקרקע ליום שבו "התקווה וההיסטוריה יתחרזו".

המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-20 ביולי 2022