ב-3 נובמבר 2020 ייערכו בחירות לנשיאות בארה"ב ולתוצאה תהיה השפעה משמעותית על יחסי ישראל והפלסטינים ועל המדיניות האמריקאית ביחס לסכסוך. אם לאורך השנים ניתן היה להצביע על עמדה יחסית עקבית של וושינגטון ביחס לתהליך השלום, לצד שינויים מסוימים בדגשים ובמידת המעורבות של הממשלים השונים, ממשל טראמפ קיבל מספר החלטות שהעידו על מפנה משמעותי בעמדה האמריקאית המסורתית מאז 1967, ובמיוחד מאז תחילת תהליך השלום בשנות התשעים.
במוקד השינוי עומדות החלטותיו של טראמפ בסוגיות מפתח כמו מעמד ירושלים, ריבונות ישראלית ברמת הגולן, ההתנחלויות ורעיון הסיפוח. כמו כן, לראשונה מאז חתימת הסכמי אוסלו, נוצר במהלך שלטון טראמפ נתק בין ארה"ב להנהגה הפלסטינית. ארה"ב גם הודיעה על סגירת הנציגות של אש"ף בוושינגטון והפסקת הסיוע הכלכלי לפלסטינים.
בעת העברת השלטון מביל קלינטון לג'ורג' וו. בוש ב-2001, הוביל הממשל הרפובליקאי החדש קו שכונה ABC ("הכל חוץ מקלינטון", Anything but Clinton) והודיע שלא יהיה מעורב בתהליך השלום כמו קודמו. אבל, בסופו של דבר, קידם ממשל בוש את מפת הדרכים ותהליך אנאפוליס, שהתבססו על אותן עקרונות של הממשל הדמוקרטי הקודם, ובראשן פתרון שתי המדינות. גם המאמצים של ממשל אובמה, אותן הוביל בתחילה השליח ג'ורג' מיטשל ולאחר מכן שר החוץ ג'ון קרי, נשענו על אותה מדיניות.
העובדה שממשל טראמפ בחר להוביל שינוי דרמטי בשורה של נושאים במדיניות החוץ (בין השאר גם לגבי הסכם הגרעין עם איראן, מערכת היחסים עם רוסיה והסכם פריז בנושא האקלים), תאפשר לממשל הבא, אם ינצח ג'ו ביידן כמובן, להצדיק בקלות יחסית שינוי מדיניות דומה וחזרה לעידן טרום-טראמפ. מצד שני, ממשל בהובלת ביידן לא בהכרח יבטל בטווח הקצר את כל ההחלטות של טראמפ בנושא הישראלי-פלסטיני, וזה תלוי בין השאר גם בהליך הפורמלי-חוקתי שעומד מאחורי כל החלטה.
בנושא העברת השגרירות לירושלים, למשל, ביידן כבר הודיע שלא יחזיר אותה לתל-אביב, אך הבטיח שיפעל לפתוח מחדש את הקונסוליה במזרח ירושלים, אשר שימשה לאורך השנים כמוקד לקשר של וושינגטון עם הפלסטינים ומוזגה בתקופת טראמפ בתוך השגרירות. בשאלת ההתנחלויות, ממשל בראשות ביידן צפוי לחזור לקו של אובמה ולהוביל התנגדות תקיפה להרחבת ההתנחלויות. בהקשר זה ניתן להזכיר את המשבר שפרץ בין ישראל וארה"ב במארס 2010, כשבמהלך ביקורו בישראל של ביידן, כסגן הנשיא, פורסמה הודעה על אישור בנייה ברמת שלמה. ביידן גם צפוי לחזור למחויבות חד-משמעית לפתרון שתי מדינות, בשונה מממשל טראמפ שנקט בקו מעורפל ומגומגם בשאלה זו, ולדחות על הסף כל רעיון של סיפוח.
שאלה מעניינת אחרת היא אם ביידן צפוי, בהנחה שינצח, לפעול במרץ לחידוש תהליך שלום ישראלי-פלסטיני? כמובן שלא ניתן לחזות, אך אפשר להצביע על כמה נקודות: ראשית, על רקע המשבר הבריאותי והכלכלי הקשה בארה"ב, נראה כי הוא יצטרך למקד לפחות בתחילת הכהונה את מבטו פנימה ולהטיל על שר החוץ את העיסוק בכך. אגב, כך היה עם כניסת אובמה לבית הלבן במהלך המשבר הכללי של 2009. אלא שגם ללא המשבר הפנימי, הנושא הישראלי-פלסטיני לא צפוי להיות בסדר עדיפות גבוה במדיניות החוץ האמריקאית, לפחות לא בתחילת הכהונה. היה זה כבר ממשל אובמה שנטש למעשה את המאמצים בנושא הישראלי-פלסטיני במהלך הקדנציה השנייה. למינוי של שר החוץ תהיה השפעה חשובה ויהיה מעניין לראות אם יוחלט על מינוי של שליח מיוחד בנושא, כפי שהיה בעבר עם דניס רוס, ג'ורג' מיטשל וג'ייסון גרינבלט. שנית, אפשר להעריך שממשל דמוקרטי יזנח את "תוכנית המאה" ולא ידון בה.
שינוי מרכזי נוסף שצפוי בטווח הקצר, בתרחיש של ממשל בראשות ביידן, הוא בנייה מחדש של הדיאלוג בין וושינגטון להנהגה הפלסטינית. ברמאללה צפויה להיות היענות חיובית ליוזמה כזו. הצדדים יצטרכו להסכים על מתווה שיסלול את הדרך לכך, ושיוכל לכלול הצהרות אמריקאיות על חזרה למדיניות המסורתית, וצעדים כמו פתיחה מחדש של נציגות אש"ף בוושינגטון. ממשל ביידן צפוי גם ליישר קו עם מדינות אירופה בנושא הישראלי-פלסטיני ולפוגג את המתח שנוצר בתקופת טראמפ. זה יוכל לאפשר גם את חידוש פעילות של הקוורטט, או מנגנון בינלאומי אחר לקידום השלום.
מרכיב נוסף נוגע לתפקיד של העולם הערבי בתהליך. בעוד שממשל אובמה פעל לחבר בין המאמצים מול העולם הערבי לנושא הפלסטיני, ממשל טראמפ הפריד בין הערוצים. ביידן בירך על ההסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות, וצפוי לתמוך בכל צעד נוסף של נורמליזציה, אך הוא ככל הנראה יחזור למדיניות של חיבור בין המסלולים ברוח יוזמת השלום הערבית. במקרה של ניצחון ביידן, יהיה מעניין לעקוב אחר השפעת תהליכים פנימיים במפלגה הדמוקרטית על כיוון המדיניות. ביידן והמועמדת לתפקיד סגנית הנשיא, קמאלה האריס, משתייכים למחנה המרכזי והשמרני יותר במפלגה, גם ביחס לישראל. ואולם, בשנים האחרונות התחזקו במפלגה קולות פרוגרסיבים יותר, התובעים מדיניות יותר תקיפה כלפי ישראל בשאלת השטחים.
בתרחיש של ניצחון טראמפ, תעלה השאלה אם המדיניות הקיימת תימשך או שייעשו בה שינויים. שאלה זו תושפע גם מזהות האישים שימונו להוביל את הסוגיה והאם שליחו למזה"ת ג'ארד קושנר והשגריר בישראל דיוויד פרידמן ימשיכו בתפקידם. שאלה מרכזית בהקשר זה תהיה אם רעיון הסיפוח ישוב לסדר היום או שהממשל ירצה להרחיב את מאמצי הנורמלזיציה עם העולם הערבי. לאחרונה פורסמו בתקשורת דיווחים לפיהם טראמפ יתחייב שלא יתמוך בצעדי סיפוח של ישראל עד 2024. כמו כן, תעלה השאלה אם הממשל ינטוש באופן מוחלט את המאמצים בנושא הפלסטיני או שייעשה ניסיון לחדש את הקשר עם רמאללה. שאלה זו תלויה גם במידה שבה המדינות הערביות, שעמן ידונו על קידום צעדי נורלמיזציה, יתנו התקדמות עם ישראל בצעדים מול הפלסטינים.
ניצחון וקדנציה שנייה לטראמפ יהיו מכה קשה להנהגה הפלסטינית. קשה לחזות אם הם ידחפו את אבו-מאזן לחפש בכל זאת קשר לוושיגנטון, או להקצין ולפנות לעבר אחדות עם חמאס. כמו כן, יהיה מעניין לעקוב אם תוצאה זו תוביל שחקנים אחרים, ובראשם אירופאים, למלא את הוואקום המדיני שנוצר ולהוביל יוזמה בנושא. זה לא קרה עד כה אבל יכול להיות שניצחון נוסף של טראמפ יהווה זרז ממשי לכך.
התהליך המדיני בין ישראל והפלסטינים נמצא למעשה בקיפאון מאז כישלון מאמצי קרי ב-2014. בתקופת טראמפ, המבוי הסתום התעצם והיה זה הממשל הראשון מאז 1993 שלא ערך מפגש פסגה בהשתתפות מנהיגים ישראלים ופלסטינים. במקום זאת, טראמפ פנה לקידום היחסים בין ישראל ומדינות המפרץ. מדיניות ארה"ב היא כמובן לא משתנה יחיד וישנם גורמים נוספים המשפיעים על הזירה הישראלית-פלסטינית, ובהם משתנים פנימיים, אזוריים ובינלאומיים. עם זאת, לתוצאות הבחירות בארה"ב, בעיקר נוכח המדיניות החריגה של טראמפ, עתידות להיות השפעה משמעותית על הסוגיה הפלסטינית.
**המאמר פורסם בהארץ, 30 בספטמבר 2020
