המצב הגיאופוליטי מזמן הזדמנות מחודשת לגז הטבעי ממזרח הים-התיכון

כל הפרסומים / ישראל ואגן הים התיכון

הפלישה הרוסית לאוקראינה שיבשה סדרי עולם מרובים, אחד המרכזיים נוגע לתחום האנרגיה. מעבר לכך, שמלחמה, עם פוטנציאל זליגה כה מסוכן, משפיעה באופן מידי על מחירי האנרגיה, הרי שמדובר ברוסיה – אחת מיצואניות האנרגיה הגדולות בעולם. ההשלכות הן מהירות ודרמטיות:

● ארה"ב מנסה לנתק את רוסיה משוק האנרגיה העולמי. מדובר באתגר בסדר גודל היסטורי, לנוכח העובדה שאירופה תלויה בגז הרוסי, כ-40 אחוז מיבוא הגז מקורו מרוסיה, וכאשר ברור כי לא ניתן להבטיח אלטרנטיבות בטווח הזמן המיידי-קרוב, ובמחיר סביר. ארה"ב האיצה אמנם את יצוא הגז המונזל (LNG), ופועלת מול מדינות המפרץ, ואף מול ונצואלה, המצויה תחת משטר סנקציות עוד מימיו של ממשל טראמפ, על מנת לשמור על רמת מחירים נסבלת. נכון לעכשיו, נתקלת באתגרים של ממש.
● גרמניה, שתלותה בגז הרוסי, בולטת במיוחד נרתמה למערכה, על אף ההשלכות על שוק האנרגיה המקומי. הביטוי הבולט והדרמטי נוגע לצינור הגז נורד סטרים 2, עת גרמניה עצרה את השלמתו. השינוי במדיניות הגרמנית דרמטי, גם מעבר לתחום האנרגיה, עת הקנצלר שולץ הודיע על הגדלת תקציב הבטחון, ועל "כניסה לעידן חדש, העולם הוא לא זה שהיה לפני המלחמה".
● האיחוד האירופי מנסה, באופן מאתגר במיוחד, לאחוז במקל משתי קצותיו – לצמצם את היבוא מרוסיה, ספקית האנרגיה הגדולה ביותר עבורו, מבלי לסטות מיעדי האקלים (השאפתניים) שהציב לעצמו. סוכנות האנרגיה הבינלאומית (IEA) פרסמה תוכנית בת עשרה סעיפים, שתכליתה להקטין את התלות האירופית בגז הרוסי. שלשת הסעיפים הראשונים קוראים להימנע מחתימה על חוזים חדשים עם רוסיה; להחליף את הגז הרוסי בגז ממקורות אחרים (למשל נורבגיה ואזרבייג'ן); והפחתתה של כמות הגז המינימלית במחסנים (ובכך, לאפשר הזרמת גז לשווקים באופן מידי).
● מדינות המפרץ, בדגש על סעודיה ואיחוד האמירויות, אינן נענות לפי שעה ללחצים מוושינגטון. הן אינן שבעות רצון ממדיניותו של ממשל ביידן ביחס למורדים החות'ים בתימן, סביב הסכם הגרעין והוויתורים בראייתן לאיראן, ולדגש שהבית הלבן נותן לסוגיות הנוגעות לזכויות אדם. ביקורו של הנשיא אסד באיחוד האמירויות, לפני מספר ימים, מהווה מסר בוטה לוושינגטון בהקשר זה. יש לראות את הפסגה המשולשת בין נשיא מצרים, יורש העצר האמירתי ורה"מ בנט בהקשר זה. אגב, שר האנרגיה האמירתי הבהיר, שמקומה של רוסיה בארגון OPEC+ אינו ניתן לשינוי.

על רקע זה, אין פלא שהאטרקטיביות של מזרח הים-התיכון, כמקור פוטנציאלי נוסף לגז טבעי לאירופה, שבה ועולה. שרת האנרגיה אלהרר, ששבה ממפגש שרי אנרגיה בפריז, אף ציינה שאירופה אכן ביקשה להסתייע בגז הישראלי. אולם עדיין, התמונה מורכבת ביותר.

בטווח הזמן הקרוב נתיב היצוא המהיר הוא דרך מצרים, וליתר דיוק מתקני ההנזלה שלה. על פני הדברים, ניתן להגדיל את כמות הגז מישראל למצרים, ובמיוחד לאחר שדרוג הצינור בין שתי המדינות, שצפוי להיות מושלם בשנה הבאה. הקיבולת עדיין מוגבלת גם ביחס למתקני ההנזלה המצריים.

מקורות נוספים הם השדות במים הכלכליים של קפריסין: אפרודיטה-ישי (בהנחה ששתי המדינות יפסיקו לגרור רגליים ויפתרו את המחלוקת הנוגעת להיותו שדה משותף ישראלי-קפריסאי), כמו גם שדות נוספים בעלי פוטנציאל, שמחייב הוכחה אמנם, כ- Calypso ו-Glaucus. לא מדובר בדבר של מה בכך. על מנת להאיץ את ניצולם יש צורך בהיתכנות טכנית; בשלות כלכלית-פיננסית (רמת המחירים הנוכחית, הגבוהה מאד, לא תימשך לאורך זמן); ובתמיכה מדינית. זו האחרונה מאתגרת במיוחד לנוכח ניגודי האינטרסים בין חלק מהשחקנים הרלבנטיים, ובדגש על תורכיה (ובעיית קפריסין).

הזווית התורכית מפייסת מתמיד, הזווית הלבנונית מעניינת לא פחות

תהליך הפיוס המחודש בין ישראל ותורכיה העלה מחדש את הזווית התורכית. תורכיה מדגישה בימים האחרונים, וביתר שאת, את ענינה להעביר את הגז מישראל אליה ודרכה. שרי האנרגיה והחוץ ביקשו להגיע לישראל בימים הקרובים, אך נראה שהביקורים יתקיימו לאחר הרמדאן וחג הפסחא. הציפיות באנקרה הן גבוהות מדי, ומחייבות לדעתי תאום ציפיות מידי.

הזווית הלבנונית מעניינת לא פחות. מאליו ברור, שפשרה ישראלית – לבנונית סביב הקו הימי ביניהן חשובה ביותר, ותשגר מסר חיובי, כלכלי ומדיני, לזירה האזורית והבינלאומית, כמו גם לשווקים. עדיין, לא מדובר בעתודות מיידיות, בלשון המעטה.

התמונה, מבחינת ישראל ומזרח הימ"ת, עשויה להיות מבטיחה, אולם היא תלויה בשלוש נקודות עיקריות:
1. הובלה אמריקנית אסרטיבית ויצירתית כאחד, שתכליתה לרכוש מחדש את אמונן של השחקניות המז"תיות מחד גיסא (מדינות המפרץ), ולרתום את השחקנים באגן המזרחי של הימ"ת למדיניות אזורית קונסטרוקטיבית, ובדגש על אנקרה (שלוח הזמנים שלה לחוץ, לקראת הבחירות בשנה הבאה).
2. התנהלות ישראלית, שמפנימה את "גודל השעה" (או ההזדמנות), שתכליתה לתמרן, לחיוב, את כל הצדדים (הניצים) לארכיטקטורה אזורית, שמכניסה איכשהו את תורכיה גם-כן למשחק.
3. וכמובן, מניעת גלישתה של המלחמה באוקראינה לעימות רחב יותר, שיטרוף עוד יותר את הקלפים (הבעייתיים ממילא).

אתגרים כבדי משקל, אולם לשם שינוי עשויים להצביע על פוטנציאל מרתק וחיובי. פסגת הנגב המחישה, שבנסיבות הנוכחיות (כמעט) הכול אפשרי.

המאמר פורסם בגלובס במרץ 2022.