מאמרי דעה ופרשנות
/ תהליך השלום הישראלי פלסטיני
החלטת עצרת האו"ם לבקש חוות דעת מבית המשפט הבינלאומי בהאג אם הכיבוש הישראלי קבוע או זמני, אינה צריכה להפתיע אף אחד. הכיבוש הישראלי בגדה המערבית נמשך כבר 56 שנה. בכל השנים הללו התפיסה המשפטית, על-פי החוק הבינלאומי וגם לפי החוק הישראלי, היא שמדובר בסיטואציה של זמנית, מצב-מעבר המקובל בינלאומית ומעוגן גם באמנת ז'נבה הרביעית. הסיבה שהריבון בשטחים היה עד כה אלוף פיקוד מרכז ולא כנסת ישראל היא שהשטחים (למעט מזרח ירושלים) לא סופחו לישראל – לא מבחינה משפטית ובוודאי שלא מבחינת ההכרה הבינלאומית.
ההתנגשות המהותית עם החוק הבינלאומי שיוצרת הממשלה החדשה היא בהפיכת הכיבוש הזמני לקבוע באופן מוצהר. למרות טענות הימין ש"עם אינו יכול להיות כובש בארצו", ומבלי להתכחש לקשר ההיסטורי של העם היהודי לחבלי ארץ בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, הרי שאי-אפשר להכחיש שזו גם ארצם של הפלסטינים. אלו חווים מציאות של כיבוש צבאי אלים בגדה ואפלייה בכל תחומי החיים במזרח ירושלים. בשטחי הגדה מוחל חוק שונה לפלסטינים ולמתנחלים הישראלים החיים שם, ובמזרח ירושלים התושבים הפלסטינים אינם נהנים מאזרחות, מופלים בקבלת שירותים ובהסדרת מגוריהם על-ידי הממשלה והעירייה.
זוהי מציאות שאינה מוסרית בעליל ואין לה מקבילה בשום מדינה מתוקנת. יחד עם זאת, במשך שנים הצליחה ישראל להימנע מסנקציות בינלאומיות משמעותיות בגין התנהלות זו בשל הטענה שהכיבוש הוא זמני באופיו ושידינו מושטות לפתרון של שלום עם שכנינו הפלסטינים. שתי הטענות הללו כבר מזמן אינן מחזיקות מים, אבל הן הצליחו להשיג גיבוי אמריקאי שנתמך בחוסר פעולה מצד מדינות אירופה. שילובם של אלו מנע מישראל להפוך לקורבן של סנקציות מהסוג שמוטלות כבר שמונה שנים על רוסיה בגין כיבוש חצי האי קרים וביתר שאת מאז פלישתה לדונבאס.
גם תיאוריית "צמצום הסכסוך" מבית מדרשו של ד"ר מיכה גודמן, שהפכה למדיניות בלתי רשמית של ממשלת בנט-לפיד בשל חוסר יכולתה הפוליטית לקבל החלטה בנושא, אינה אלא אשליה עצמית. כל מי שמכיר את המצב בשטחים יודע, שאי-אפשר לצמצם את הסכסוך ואי-אפשר "לנהלו". השאלה היא דיכוטומית במהותה: או שיש כיבוש או שאין כיבוש. מילים יפות לא יכולות לשנות עובדת יסוד זו. בפועל, בשנה וחצי האחרונה כשלה מדיניות "צמצום הסכסוך" בהשגת מטרותיה המוגבלות מלכתחילה – הנוכחות הצבאית הישראלית מאפשרת שגרת אלימות כלפי האוכלוסייה הפלסטינית; המתנחלים פעלו ופועלים כל העת לשם השתלטות כוחנית על שטחים פלסטינים; החוקים המפלים, המאפשרים לפנות פלסטינים מבתיהם ומקרקעותיהם בעוד ששכניהם היהודים יכולים לחיות ברווחה בבתים או על קרקע ששייכת לפלסטינים – נועדו לסכל כל פתרון של חלוקת הארץ.
מצב עניינים זה נמשך ומעמיק בכל השנים מאז 1967. למרות כל זאת, הצליחו ממשלות ישראל, כולל "ממשלת השינוי", לשכנע את העולם שהכיבוש הוא מצב זמני. הממשלה החדשה, לפי הכרזותיה ולפי נוסח ההסכמים הקואליציוניים שהקימו אותה, עומדת להפסיק את "נשף המסכות" הזה ולרסק בכך את ההגנה שאיפשרה לישראל להמשיך לתחזק את הכיבוש. מדובר בממשלה שמכריזה בריש גלי על כוונתה להמשיך לבנות התנחלויות ולהלבין אפילו את המאחזים, הנחשבים לא-חוקיים אפילו לפי החוק הישראלי ונבנו על קרקע פרטית פלסטינית. כמו כן, הממשלה החדשה מתכוונת להחליש משמעותית את עצמאות מערכת המשפט, שהיוותה מגן מפני התערבות משפטית בינלאומית וניסיונות העמדה לדין של ישראלים בחו"ל. זאת, הואיל ועצמאותה של מערכת המשפט שכנעה את המערב שיש לתת לישראל לטפל בעצמה בהפרות של זכויות אדם בשטחים.
זאת ועוד, הממשלה החדשה מתכוונת לערער את הסטטוס-קוו בהר הבית/אל-חראם א-שריף באופן שיפגע אנושות בהסכם השלום עם ירדן ויערער משמעותית את ההסכמים האחרים של ישראל עם מדינות ערביות. יש סכנה ממשית לאירועי אלימות נרחבים כתוצאה ישירה מכך. בהקשר זה חשוב לשים לב שבניגוד לטענה ש"הסכמי אברהם" הוכיחו שמדינות ערב הסוניות לא מתעניינות בכיבוש, בהצבעה האחרונה באו"ם תמכו כל מדינות ערב בהעברת הבדיקה לגבי הכיבוש אל בית הדין הבינלאומי בהאג.
מדיניות הממשלה החדשה מבטאת זלזול במשפט הבינלאומי ובנורמות העומדות בבסיסו. חשוב להבין שמדינות רבות בעולם המערבי, שאנחנו מתיימרים להיות חלק ממנו, רואות במשפט הבינלאומי תשתית למדינות החוץ שלהן ולכן מרגע שיהיה ברור שהכיבוש אינו זמני ואינו עומד בכללים המותרים לתקופת מעבר, מדיניותן כלפינו עשויה להשתנות בצורה משמעותית. ללא הווטו האמריקאי במועצת הביטחון – כבר כיום היו יכולים הפלסטינים להתקבל כמדינה חברה באו"ם. למעשה, בהיעדר המטרייה הדיפלומטית האמריקאית ישנן מעט מאד מדינות שלא יכירו במדינה פלסטינית בגבולות 67'. פתרון שתי המדינות, שהממשלה החדשה מתנערת ממנו, מקובל על-ידי כמעט כל מדינות העולם. חורגות מן השורה: איראן, ישראל ועוד מספר מדינות שאינן דמוקרטיות.
ההגנה האמריקאית ארוכת השנים שעליה אנחנו שמים את יהבנו עומדת להתערער, ובצדק. הממשל האמריקאי לא יוכל עוד להצדיק, לא פנימית – כלפי הרוב הגדול של המפלגה הדמוקרטית, ולא חיצונית – כלפי הקהילה הבינלאומית, את ההגנה שהוא מספק לכיבוש הישראלי כאשר ממשלתה בוחרת לשבור את הכלים שאיפשרו את קיומה. כבר כיום מתגברות הקריאות במפלגה הדמוקרטית להפסיק להעניק לישראל סיוע כספי ודיפלומטי. הדור החדש בקהילה היהודית אינו מכיר מציאות שבה ישראל היתה מדינה קטנה, מוקפת אויבים, שידה מושטת לשלום ושהצדיקה את ההתגייסות של הוריהם לסייע לה בכל מחיר. הדור הצעיר רואה בישראל מעצמה צבאית שאינה פעולת לסיום הסכסוך ושממשיכה לצפות לסיוע צבאי אמריקאי. הוא צודק.
ממשלות הימין-חרדים גורמות לכך שהרוב הגדול של הקהילה היהודית ושל המפלגה הדמוקרטית מתרחקים מישראל. בכך הן פוגעות לא רק בהגנה האוטומטית על ישראל, אלא גם ביכולתנו להיות הבית הלאומי של העם היהודי בתפוצות, בהתאם לייעוד הציוני. הרוב הגדול של יהודי ארה"ב ושל מצביעי המפלגה הדמוקרטית לא יוכל לאורך זמן לדבוק בשותפות עם ישראל על רקע הערכים והאינטרסים המשותפים לשתי המדינות כשהאחרונה בוחרת להתנתק מערכים אלה ולהפוך עצמה לאתנוקרטיה המבוססת על עליונות יהודית. יכולתה של ישראל להישאר במרכז הקונצנזוס הפוליטי בארה"ב כבר נפגע אנושות על-ידי ממשלות נתניהו הקודמות. אם ישראל תמשיך בכיוון אליו היא הולכת, לא ירחק היום שנישאר רק עם תמיכה של פופוליסטים טראמפיסטים ושל נוצרים אוונגליסטים המייחלים למלחמת גוג ומגוג בארמגדון (מגידו) ובה, לשיטתם, רובנו ניהרג ומי שיישאר בחיים יתנצר עם חזרתו של ישו המשיח.
שנים דובר כאן על צונאמי מדיני. העובדה שצונאמי כזה בושש מלהגיע לא אומר שהיתכנותו כיום אינה אפשרית. למי שחושבים, כמוני למשל, שככל שימשיך הכיבוש, החלום הציוני להיות הבית הלאומי הדמוקרטי של העם היהודי יילך ויעלם, התערבות חיצונית לבלימת תהליך כזה אינה בגדר חדשות רעות. לכל אלו החושבים שהשליטה הנצחית בפלסטינים אינה עולה בקנה אחד עם הערכים ההומניים והיהודיים שלנו, הורדת המסכות עשויה דווקא להועיל, בכך שהיא תציב מולנו את מחירו הברור של הכיבוש ותבהיר לכולנו שלא נוכל להיות חלק מהעולם הנאור כעם כובש. תקוותי היחידה היא שהמחיר שנשלם לא יכלול שפיכות דמים והחלשה מסוכנת של החברה הישראלית ושל הפרויקט הציוני המפואר שהקימו סבינו והורינו.
המאמר פורסם ב"הארץ", ב-5 בינואר 2023
