משבר האקלים אינו מהווה סוגייה חשובה בישראל. לא במדיניות הפנים ולא במדיניות החוץ. זהו פספוס אדיר משני טעמים: האחד, מכיוון שזו סוגייה שצריכה להוות את המסגרת התפישתית שבה אנו מבינים את העולם ופועלים בו. והשנייה, בגלל שהתייחסות רצינית למשבר האקלים תסייע בידי ישראל להשיג ולהגשים גם את שאר מטרותיה ומאווייה: להבטיח את השלום והיציבות האזורית, למצב את מעמדה הבינלאומי ככוח מוביל וחיובי באזור ובעולם, לבסס את הביטחון האנרגטי והתזונתי שלה, לחזק את הדמוקרטיה ולכונן חיי רווחה במזרח התיכון.
מפלגת יש עתיד מתארת במצעה את משבר האקלים כאתגר הגדול ביותר הניצב כיום בפני האנושות. גם ימינה התייחסה במצעה למשבר וכך עשו גם מרצ, כחול-לבן, ישראל ביתנו ותקווה חדשה. בטיוטות ההסכמים הקואליציוניים שפורסמו השבוע יש אזכור למשבר האקלים, אבל בהתאם למדיניות ממשלות נתניהו – גם אצל "ממשלת השינוי" הוא מופיע בשורות האחרונות, איפשהו סביב סעיף 21.
ישראל אינה מתכחשת למשבר האקלים ומיישרת קו עם הקהילה הבינלאומית סביבו. היא משתתפת בכינוסים העולמיים, הממשלה מחליטה על יעדים לצמצום פליטת גזי חממה, ודנה בנושא מדי פעם במפגשים עם מדינות האזור. ישראל עושה את מה שצריך כדי לצאת ידי חובה. אולם, ממדינה שאוהבת לראות את עצמה כפורצת דרך, חדשנית, יוזמת, מובילה, ומשמעותית בעולם – לא זאת ההתנהגות המצופה. לא בנושא הזה. משבר האקלים אינו "עוד נושא" שצריך לטפל בו. הוא אחד ממרכיבי הבסיס של מציאות חיינו. עם המציאות הזו אנו צריכים להתמודד, אותה עלינו להבין, ובתוכה עלינו לנסח מדיניות ולהוציאה לפועל.
כשבוחנים את ספרי תוכניות העבודה של הממשלה ושל משרד החוץ מהשנים האחרונות, משבר האקלים לא נמצא שם. הוא לא בולט גם כשבוחנים את תקציב המדינה ואת ביצוע תוכניות הממשלה. הוא נתפש על-ידי הממשלה כמרכיב נחמד, שלא ניתן להתעלם ממנו לחלוטין, אבל הוא לא מרכזי ולא הכרחי. כתוצאה מכך, אין תמה איפוא, שישראל גם לא עומדת ביעדים שהציבה לעצמה והתחייבה עליהם בפני הקהילה הבינלאומית.
יש כמה סיבות שניתן להציע כהסבר לעובדה שמשבר האקלים אינו נמצא במוקד השיח והפעולה הישראלית. ראשית, המבנה הפוליטי הישראלי לא מעודד תכנון ולקיחת אחריות ארוכי טווח. הצורך לגזור דיווידנדים פוליטיים מיידיים בטרם תסתיים הכהונה, מכתיב במידה רבה את ההחלטות ואת העבודה הממשלתית. החלשתה של השדרה המקצועית במשרדים לא תורמת אף היא לפעולה לטווח ארוך.
שנית, המבנה הכלכלי בישראל מוטה לגזירת רווחים מיידיים ושימוש יתר במשאבים הקיימים. אנו חיים במשק ניאו-ליברלי בערכיו ותפישותיו, שנשען על שאריות סוציאליסטיות המנסות לעמוד בפרץ. רעיון הצמיחה התמידית והבלתי נגמרת מניע את הכלכלה הישראלית, אך משבר האקלים דורש מאיתנו לעבור לחשיבה אחרת ולאמץ כלכלה מעגלית ופיתוח בר קיימא.
שלישית, הדומיננטיות של השיח הביטחוני מקשה על אימוץ מדיניות חוץ מבוססת אקלים, משום שהוא נוטה לבחון את המציאות דרך העיניים הצבאיות. בעיניים אלו, משבר האקלים אינו אלא משתנה רקע שיכול להצמיח איומים צבאיים חדשים או להעצים קיימים, אך הוא לא עומד בפני עצמו.
ולבסוף, האתגר לקשור בין משבר האקלים לחיים היום-יומיים הוא לא פשוט. שינויי האקלים הם הדרגתיים ורחבים. קשה לקשור אליו באופן ישיר את מגוון התופעות והאסונות שכבר מתחוללים אצלנו, ולייצר את הקישור הרגשי והתבוני הנחוץ כדי לגייס תמיכה ציבורית ופוליטית בהפניית משאבים לנושא.
הזדמנות עכשווית
מדינת ישראל צריכה להתגבר על המכשולים העומדים בפני התייחסות רצינית יותר למשבר האקלים. אנחנו צריכים לוודא שהיא מתגברת ומניחה את המשבר הזה בראש סדר העדיפויות שלה, כאיום המרכזי על חיינו וכהזדמנות עכשווית לשיפור החיים שלנו כאן.
ראשית, למשבר האקלים יש כוח שכנוע משל עצמו וההשלכות שלו הופכות חמורות יותר. אנו חיים באזור שמוגדר "נקודה חמה" עולמית – תהליך ההתחממות באזורינו מהיר וחריף יותר מאשר במקומות אחרים בעולם. יש לזה כמובן השפעה על מציאות חיינו כבר כעת, ולכן הטיפול במשבר האקלים הוא מטרה מיידית. זו גם הסיבה מדוע ניתן בכל זאת לזהות תהליך מתמשך (אמנם איטי מדי) של עלייה בתשומות המופנות לטיפול בנושא.
שנית, משבר האקלים מביא גם לשינויים במבנה ובשיח העולמי, שישראל לא יכולה להתעלם מהם. אם ישראל רוצה להיות חלק מהעולם, להבטיח את מעמדה הבינלאומי ולשמר את יחסיה עם ארה"ב – עליה לאמץ את השיח ולהוכיח שהיא רצינית. זה לא רק שינוי הממשל בוושינגטון והחלטתו של הנשיא ג'ו ביידן להציב את משבר האקלים בראש סדר העדיפויות שלו, גם שחקנים אחרים בזירה הבינלאומית – מדינות, מוסדות ועסקים – מאמצים את משבר האקלים כמרכיב בסיסי בתהליך עיצוב המדיניות. אם ישראל רוצה להיות חלק מהעולם – עליה להבין שזהו העולם החדש, וזה כרטיס הכניסה אליו.
רביעית, משבר האקלים סובל מההטייה האנושית להתמודד עם האיומים הקרובים והמיידיים לפני שמתפנים להתמודד עם האיומים הרחוקים (גם אם הם המשמעותיים יותר). דחיינות והדחקה זו לא המצאה ישראלית בהכרח. הם שני מנגנונים שעובדים מצוין בכל העולם, וגם כאן.
ולבסוף, אימוץ מדיניות מבוססת אקלים והתייחסות רצינית למשבר האקלים יעניקו לישראל הזדמנויות רבות ואפשרויות טובות להשיג מטרות ויעדים אחרים. למשל, מדיניות חוץ מכוונת אקלים מחייבת ומאפשרת יצירת שותפויות אזוריות חוצות גבולות פוליטיים ובנייה של יציבות פוליטית. כל זה נחוץ להשגת ביטחון תזונתי או כדי להשיג ביטחון אנרגטי בעידן של אנרגיות מתחדשות. מדיניות חוץ מכוונת אקלים תבליט את חשיבותן של יכולותיה המדעיות והטכנולוגיות של ישראל ותתרום למיצוב מעמדה הבינלאומי באזור ובעולם כולו ככוח חיובי. היא תתרום לצמצום הפערים הכלכליים והחברתיים במרחב ולחיזוק הדמוקרטיה והשלום, כי אלו מרכיבים הכרחיים לבניית חוסן רב יותר להתמודדות עם המשבר והשלכותיו.
זה לא דיון תיאורטי או ערכי בלבד. ישנם דברים קונקרטיים על הפרק שישראל תצטרך להכריע בהם: האם להשקיע בחיבור רשת החשמל של ישראל לאירופה ולמפרץ כך שנוכל לסחור בעודפים של אנרגיה מתחדשת ולהגביר את הביטחון האנרגטי? האם לשתף פעולה עם קפריסין ומצרים בהפקת חלבון מהים כדי להבטיח את ביטחון המזון שלנו? האם לבנות מוסדות אזוריים משותפים כדי שנוכל להתמודד בהצלחה רבה יותר עם משברים ומצבי חירום? כיצד למצוא פתרונות פוליטיים לסכסוכים של זהות ודת כדי שנוכל לצמצם אלימות וסכסוכים ולהפנות את המשאבים לבנייה של חיים משותפים השומרים על העולם שלנו. אלו שאלות שניצבות בפני הממשלה החדשה לכשתקום. הפיכת מדיניות החוץ הישראלית למדיניות אקלים היא המטרה המרכזית כדי להבטיח חיים טובים לנו ולילדינו, אבל היא גם האמצעי, דרכו ניתן להשיג מטרות נוספות לבניית חיים טובים – שיתופי פעולה אזוריים ובינלאומיים וחיי שלום.
**המאמר פורסם בבלוג של מכון מיתווים בהארץ, 9 ביוני 2021
