עם השינויים הנדרשים, תוכל לקום רשות פלסטינית מחודשת ובת קיימא

כל הפרסומים / תהליך השלום הישראלי פלסטיני

רעיון "הרשות הפלסטינית המחודשת" נהגה על ידי נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, זמן קצר לאחר שהחלה מלחמת חרבות ברזל. בדומה לנשיאי ארצות הברית לפניו, ביידן רואה בפתרון "שתי המדינות" פרויקט בינלאומי חיוני שאמור להסדיר את מערכת היחסים בין ישראל והפלסטינים, ולסייע בשימור היציבות במזרח התיכון.

החייאה של הרשות הפלסטינית (Revitalized Palestinian Authority), ואיחוד הגדה המערבית ורצועת עזה תחת שלטונה המחודש, הם הפתרון שביידן מציע להתמודדות עם חולשת הרשות הקיימת והתנגדות ראש ממשלת ישראל נתניהו, הרואה בה רשות מסיתה ומעודדת טרור, בדרך ליישום פתרון שתי המדינות.

הרשות הפלסטינית של היום אכן חלשה, חסרת לגיטימציה ברחוב ובעלת יכולת פוחתת לאכוף מרות ולהעניק שירותים לציבור. הרשות קמה ב-1994 כתוצר של הסכמי אוסלו. היא נועדה לפנות את מקומה בחלוף חמש שנים לטובת מוסד חלופי שיירש אותה לאחר שייחתם הסדר הקבע עם ישראל כפי שנקבע בהסכמים. הסדר כזה לא הושג, הרשות ממשיכה להתקיים כמוסד "זמני", ורבים מהנוגעים בדבר – ובראשם ישראל והנהגת פת"ח – נהנים מהשירותים שהיא מעניקה להם בקבלת האחריות על הפלסטינים החיים בשטחים הכבושים.

ה"זמניות" של הרשות תורמת רבות לחולשתה, אך גם מנהיגיה תרמו לכך. נשיאה הקודם יאסר ערפאת נמנע מלהילחם בעקביות ושיטתיות בטרור ובקבוצות החמושות השונות תחת אחריותו. הנשיא הנוכחי אבו מאזן, המתנגד לטרור ומייחס חשיבות עליונה לתיאום הביטחוני, הצליח בשנותיו הראשונות כנשיא לחזק את הרשות ולהתקדם לעצמאות דרך פיתוח כלכלי ובניית מוסדות, אך התקשה לקבל החלטות גורליות, והרשות נעשתה מושחתת יותר ויותר.

עם זאת, הרשות לא אחראית באופן בלעדי למצבה. ישראל, שותפתה להסדר והמשענת המרכזית שלה, מתעלמת ממנה מאז 2009, דוחה כל אופציה של הידברות עימה, ולא מסתירה את עניינה בפירוקה. אכן, כדי שהרשות תוכל לקבל עליה אחריות על עזה ותפקיד משמעותי בהובלה ליישום פתרון שתי המדינות, עליה להתחדש ולהתחזק.

רשות מחודשת תעבור תהליך ארוך של ארגון מחדש, שיקום והכשרה שיתאים את תפקודה ויבנה את יכולותיה לעידן שאחרי המלחמה. היא תידרש לבחור הנהגה חדשה, לנוכח אובדן האמון והרלוונטיות של ההנהגה הנוכחית, ולזכות מחדש בלגיטימציה מהציבור להטלת מרות ואכיפת חוק וסדר. לשם כך היא תידרש להשתחרר מהדימוי המושחת שדבק בה ולהוכיח לציבור שענייניה מתנהלים בשקיפות וכספי הסיוע והמסים משמשים לקידום ענייני הציבור, ולא לאינטרסים אישיים של מקורבים.

שיקום ואופק מדיני

ההנהגה החדשה תצטרך להיות מחויבת להסדרים הקיימים ולהסכמים עם ישראל. הנהגה כזו תבסס את מעמדה בתקופה של הכשרה, הכוללת בניית יכולות לשליטה אזרחית אפקטיבית ברצועה במסגרת של חזון מדיני ברור המוסכם על ישראל והפלסטינים.

העברת האחריות מישראל לרשות הפלסטינית המחודשת תתבצע בהדרגה, במטרה למנוע ריק שיאפשר צמיחה של ארגונים ניציים שאינם מקבלים את מרותה או את זכות קיומה של ישראל, תוך שמירה על אחריות ביטחונית ישראלית מבחוץ לפרק זמן מוסכם, והצגת מחויבות ישראלית להימנע מקביעת עובדות בשטח שישפיעו על מימוש החזון המדיני.

ארבעה גופים ומוסדות פלסטיניים יידרשו תשומת לב מיוחדת בתהליך התחדשות זה:

1. מנגנוני הביטחון. לאחר שצברו ניסיון בימי אבו מאזן בתיאום הביטחוני עם ישראל בגדה המערבית, הם יידרשו להשיב לעצמם את האמון ואת יכולת ההרתעה והאכיפה של החוק והסדר בזירה הציבורית הפלסטינית, וכן לעבור הכשרה מיוחדת לקראת החזרה לרצועת עזה אותה נאלצו לנטוש לפני כ-18 שנה. תהליך זה יתקיים בחסות אמריקאית, בינלאומית וערבית, ולאחר הגדרה מחדש של יעדי התיאום הביטחוני, בהסכמה עם ישראל.

2. מנגנוני האוצר והכספים. יידרשו להשיב לעצמם את השליטה בכספים הנכנסים לקופת הרשות הפלסטינית, כפי שהיה בימי סלאם פיאד בימיו כראש ממשלה. השחיתות שפשתה בשנים האחרונות מפקיעה למעשה מידי מוסדות הרשות את השליטה בכספים אלה, ומגבירה את תלותם בהחלטותיו של יו"ר הרשות. מוסדות הרשות המחודשת יידרשו להשקיע יותר בכלכלה, לפתח מנועי צמיחה שיצעידו קדימה את הכלכלה הפלסטינית ויקטינו את תלותה של הרשות בישראל ובגורמי חוץ אחרים.

3. מערכת החינוך. נתפשת בישראל כמוקד המצמיח דורות של בוגרים שונאי ישראל בגין תוכניות הלימוד האנטי-ישראליות שלה, ובגין המתח הרב בין פת"ח לחמאס הנכנס אל בתי הספר. הרשות החדשה תצטרך לשים קץ לתופעה זו, להוביל תהליכים של דה-רדיקליזציה של המערכת ולשנות את תוכניות הלימוד בהתאם למתחייב בהסכמים שנחתמו עמה.

4. מערכת המשפט. איבדה במידה רבה מעצמאותה בשנים האחרונות, בשל צווים שהוציא אבו מאזן להגבלת סמכותה. הרשות המחודשת תידרש לעגן בחקיקה את עצמאות בתי המשפט, לקבוע חוקים וכללים מחייבים שיעגנו את המחויבות להסכמים שנחתמו עם ישראל ואת המאבק בשחיתות, וכן תידרש להפקיע מידי הנשיא את הסמכות הבלעדית למינוי שופטים.

תהליך חידוש הרשות הפלסטינית מחייב גם את ישראל. עליה להציב אופק מדיני אמיתי, להכריז על הרשות הפלסטינית כבת שיח ועל קיומה כאינטרס חיוני, להרחיב את שיתוף הפעולה עמה, להעביר כספים מוקפאים ולתאם מהלכים לחיזוק כלכלתה, לנקוט צעדים בוני אמון, ולאשר ולתאם עם הקהילה הבינלאומית את תוכניות הרפורמה לחיזוקה.

בסיס להסדר בר קיימא

צריך לזכור שבמאבק המתנהל בין הזרם הלאומי הפלסטיני לבין הזרם האיסלאמי, חובת ההוכחה מוטלת תמיד, כמו בשאר החברות הערביות שבסביבתנו, על הזרם הראשון. הזרם האיסלאמי, בהיותו אופוזיציוני במעמדו ובאופיו, נבנה על כישלונותיו וחולשותיו של הראשון. יכולתו של הזרם הלאומי להצליח ולצבור כוח תלויה במקרה הפלסטיני במידה רבה בישראל. ככל שהניסיון המתקיים יצליח, כך תידחק השפעתו של הזרם האיסלאמי האופוזיציוני לקרן זווית. לכן יש לתיאום ולשיתוף הפעולה הביטחוני והאזרחי חשיבות רבה, משום שבידם לנטרל את ההשפעה ההרסנית של גופים דוגמת חמאס.

שיקום הרשות הפלסטינית הוא בר השגה. רשות פלסטינית יעילה ומתפקדת חשובה מאוד לשימור זהותה של ישראל ולביטחונה. במשך למעלה משש שנים, מ-2007 עד 2013, פעלה רשות כזו בהובלתו של סלאם פיאד, שזכתה לשבחים רבים מצד מערכת הביטחון הישראלית וגורמים רבים בקהילה הבינלאומית. ב-2012 אף הכיר בה הבנק העולמי כישות שעברה את מבחן המדינה.

רשות פלסטינית מחודשת, שתעבור כמתבקש את השיקום והארגון מחדש, תוכל לתרום להשגת הביטחון ולשמירת החוק והסדר, וכן לשאת באחריות לחמישה מיליון פלסטינים המתגוררים בעזה ובגדה המערבית ולהוות את הבסיס להסדר בר קיימא עם ישראל.

המאמר פורסם ב״הארץ״ ב-29 לינואר, ומבוסס על נייר מדיניות בנושא.