ערבים – פנימה! (לקואליציה)

כל הפרסומים / תהליך השלום הישראלי פלסטיני

שלושה פחדים מנעו בעבר ממפלגות יהודיות להכליל מפלגות ערביות בקואליציה: חרדה ביטחונית, פחד אישי וחוסר בטחון זהותי. אלו הם חששות אמיתיים ולא די לפטור אותם בטענה כי מדובר בגזענות. מאידך, יש מענים חזקים לפחדים הללו. הנהגה נחושה צריכה ויכולה להתמודד עמם.

החרדה הבטחונית

ראשית, יש חרדה ביטחונית. רבים רואים בערבים אזרחי ישראל גייס חמישי פוטנציאלי. במציאות, ישראל חזקה מאד – פנימה והחוצה – ותוכל להתמודד עם האתגר. יתר על כן, פלסטינים אזרחי ישראל אולי מזדהים עם אחיהם, אך מעורבותם בפעילות נגד המדינה הייתה מצומצמת. בסמיכות להקמת המדינה מערכת הביטחון אפילו סברה שהציבור הערבי בישראל נאמן דיו כדי גיוס לצה"ל. ב-1953 הורה שר הביטחון לבון על הוצאת צווי גיוס לערבים-ישראלים. אלפים נהרו ללשכות הגיוס, בטרם בוטלה היוזמה.

מענה ביניים לפחד הביטחוני יכול להיות בניית קואליציה שתהנה מן היוקרה של אנשי הביטחון, אך תייצר סדר יום שהוא אזרחי בעיקרו. זוהי דרך רבין: רמטכ"ל ושר בטחון נערץ, שכראש ממשלה פעל רבות לקידום תחומים אזרחיים מובהקים כמו חינוך ובריאות.

הפחד האישי

החרדה האישית מקואליציה הכוללת חברי כנסת ערבים נובעת מהשלכה של הסתייגות תרבותית והרצון לשמור על מרחבים נפרדים (כפי שעולה גם מסקרים בקרב יהודים) גם בפוליטיקה. בפועל, חלק מן המרחבים, כמו המערכת הרפואית, משותפים לחלוטין. ההפרדה בת מאה השנה בין שני הציבורים הולכת ונשחקת אפילו בממדיה הסימליים. ב-2019 מונה ד"ר חג' יחיא ליו"ר הדירקטוריון של בנק לאומי, מוסד שהוקם במקור לשרת את התנועה הציונית.

החרדה הזהותית

החרדה הזהותית היא אולי המשמעותית ביותר. הכללתה של מפלגה ערבית לא-ציונית בקואליציה מבטאת, על פי ראיה זו, איום על זהותה היהודית והציונית של המדינה. מסיבת העיתונאים בה מנה בנימין נתניהו את מספר חברי הכנסת הציונים מול הלא-ציונים נגעה בחשש הזה בציבור היהודי-ישראלי.

אולם ברוב הגזרות של הפוליטיקה הישראלית נדמה כי האידאולוגיה אינה מרכזית כשהיתה. בנסיבות אלה, ההתעקשות על התחייבויות אידאולוגיות אולי אינה כה משמעותית. פתרון מעשי אפשרי הוא להותיר את השאלות האידאולוגיות פתוחות ומחוץ להסכם הקואליציוני.

שנית, ברובד המוסדי, כדי להקל על החרדות הזהותיות בקרב חלק מן הציבור היהודי יש מקום ליצירתיות: תמיכה חיצונית בממשלה, קואליציה עם חופש הצבעה בתחומים מסוימים, קביעת מנגנון בוררות חזק, או תמיכה של רק חלק מן הרשימה המשותפת בקואליציה.

שלישית, למוסדות הציונים יש היסטוריה של שיתוף גורמים לא-ציוניים בהנהגה: הסוכנות היהודית המורחבת, שהייתה הכלי המרכזי בפיתוח הציונות עד הקמת המדינה, הוקמה ב-1929 כשותפות עם גורמים לא-ציונים (הגם שהם פרשו בהמשך).

למעשה, רוב ממשלות ישראל כללו גורמים לא-ציונים, החרדים. בשנים האחרונות היה זה בנימין נתניהו ששיתף פעולה עם המפלגות הערביות במספר מהלכים פוליטיים כמו ההצבעה למינוי מבקר המדינה ב-2019.

יתר על כן, בניגוד לדימוי הציבורי, יש דווקא תקדימים לשיתוף מפלגות ערביות בקואליציות ממשלתיות. למעשה, עד שנות השבעים כמעט כל הקואליציות כללו רשימות ערביות כמו הרשימה הדמוקרטית לערביי ישראל ומפלגת הקידמה והפיתוח. רבים נטו לזלזל במפלגות הללו כלוויינים של מפא"י שלא יצגו קול ערבי אותנטי. עדיין, חלק מחבריהן (כמו אליאס נח'לה) לחמו באופן פעיל נגד ישראל במלחמת השחרור ותוך שנים ספורות נבחרו כחברי כנסת והובילו את מפלגותיהם לחברות בקואליציה. לכל הפחות, יש כאן תקדים סמלי חשוב.

לבסוף, יש להזכיר כי מנהיגים בולטים בהיסטוריה הציונית, כמו ז'בוטינסקי וגרינבוים, פעלו לבניית קואליציות של מיעוטים ברוסיה ובפולין. ז'בוטינסקי השליך את חזונו זה על המדינה היהודית העתידית וציפה לראות ערבים בצמרת הפוליטית.

קואליציה שתכלול חברי כנסת ערבים חשובה מאד גם ליחסי החוץ של ישראל, למשל לסייע בשיקומו של תהליך השלום ובקידום שיתוף פעולה איזורי. לקואליציה כזו יש אפילו ערך הסברתי, בדחיית הטענה בפורומים בינ"ל כי ישראל היא מדינה גזענית.

ניתן להבין את החרדות מהכללת פלסטינים-ישראלים בקואליציה. אלו הם חששות אמתיים. אך בנסיבות הנוכחיות ובהינתן מענה מסודר לפחדים האמתיים, מפלגת שלושה הרמטכ"לים צריכה ויכולה להושיט יד ולצור שותפות עם הרשימה המשותפת.

המאמר פורסם בזמן ישראל ב-13 במרץ 2020.