כל הפרסומים
ישראל ומצרים צלחו עד כה – גם אם בקושי – את כל האתגרים שהעמידה המלחמה. ואולם, הנחיית נתניהו לצבא להביא לקבינט תוכנית למיטוט גדודי חמאס ברפיח ולפינוי התושבים משם, דבר המחייב השתלטות מחודשת של צה"ל על ציר פילדלפי, עלולה להציב אתגר אחד גדול מדי ליחסים. למעשה, תוכנית כזו כבר קיימת וביצועה רק מחכה לאישור הקבינט.
במלחמה נגד חמאס ברצועת עזה, יש לישראל ולמצרים אינטרסים אסטרטגיים משותפים לא מבוטלים: ראשית, הרצון להביס את חמאס או לכל הפחות לנטרל באופן ניכר את כוחו מבחינה צבאית ופוליטית. אף שאינה יכולה להודות בכך פומבית, מצרים רואה בחמאס נצר של האחים המוסלמים שהוצאו מחוץ לחוק ונרדפים על ידי א-סיסי. שנית, שתי המדינות מעוניינות להחזיר את היציבות לרצועת עזה ולאזור כולו. מצרים נפגעה במיוחד מבחינה כלכלית בעקבות ירידה חדה בהיקף התיירות, לצד ירידה דרסטית בדמי מעבר אוניות בתעלת סואץ בעקבות מתקפות החות'ים בים סוף. ולבסוף, אינטרס משותף להוכיח לכל המרחב הערבי כי תמיכה בציר השיעי משמעה כאוס. ישראל ומצרים מעוניינות בכינון "סדר אזורי-סוני חדש" בהנהגת ארצות הברית, שיגמד את כוחה של איראן ושלוחיה.
אולם, בין ישראל ומצרים יש גם כמה ניגודי אינטרסים: מבחינת המצרים, שליטה ישראלית בציר פילדלפי תוך "עידוד הגירת עזתים למצרים", כפי שדורשים לא מעט פוליטיקאים ישראלים, היא "קו אדום". גם בכל הנוגע לסוגיית "היום שאחרי", שתי המדינות חלוקות: בעוד מצרים תומכת בהחזרת רשות פלסטינית "משודרגת" כגורם שלטוני בעזה, ישראל הביעה התנגדות לחזרת הרשות הפלסטינית בכל מתכונת שהיא, הצהירה שצה"ל לא ישלוט ברצועת עזה, אך גם לא הבהירה מי כן. הסוגייה השלישית היא עתידה של הגדה המערבית: האם הרש"פ תשודרג ל"מדינה" בגבולות כאלו או אחרים? בעוד מצרים, מדינות ערב, ארצות הברית והקהילה הבין-לאומית תומכות באיחוד הגדה עם רצועת עזה והקמת מדינה פלסטינית בהנהגת רש"פ משודרגת, ישראל מתנגדת להקמת מדינה פלסטינית. ניגודי אינטרסים אלה, נכון לעכשיו, אינם מאיימים על יציבות היחסים.
הסוגייה החשובה ביותר בין שתי המדינות כעת היא רפיח וציר פילדלפי. על מנת למוטט את חמאס מבחינה צבאית, ישראל חייבת להילחם בגדודי חמאס ברפיח ולשלוט על ציר פילדלפי כדי לחסום את מנהרות ההברחות. מצרים, מצידה, מעוניינת במימוש עסקת החטופים ועצירת המלחמה, לפחות מבחינה זמנית, כדי להרחיק את תרחיש האימים של נהירת פליטים פלסטינים מרפיח לסיני. לשם כך היא מארחת פגישה חשובה בקהיר, וישראל משתתפת בה. ישראל אינה מוכנה לחתום על עסקה בכל מחיר. לכן, מבחינת מצרים, מבצע צבאי-ישראלי ברפיח בעקבות כישלון המשא ומתן על עסקה הינה אפשרות ריאלית מאיימת.
בינתיים, מצרים מנסה לפתור את הפלונטר בהצגת איום לשני הצדדים: חמאס אוים שישראל תתקוף את רפיח אם הארגון לא ייענה לעסקה תוך שבועיים. באיום זה חבויה, לכאורה, הסכמה מוקדמת לתקיפה של ישראל ברפיח אם תיכשל העסקה – כישלון שייפול על ראשי חמאס, שהרי לא סביר שאורכת הזמן ניתנה ללא תיאום עם ישראל. כמה שעות מאוחר יותר, מצרים הזהירה את ישראל מפני "השלכות הרות אסון" של פעולה צבאית ברפיח. בד בבד, שר החוץ סאמח שוכרי השמיע צפירת הרגעה לגבי המשך הסכם השלום ורמז על קיומו של תיאום בין שני הצדדים.
מבחינת ישראל, פעולה צבאית ברפיח ובציר פילדלפי עלולה ליצור שתי בעיות: האחת, מוסרית, מול כ-1.3 מיליון פליטים עזתים שייאלצו שוב להגר ולמצוא מקלט חדש; והשנייה, פוליטית וצבאית, מול מצרים במידה והמוני פליטים פלסטינים ינסו לפרוץ את הגדר ולמצוא מקלט בסיני. אף כי מצרים מחזקת ומעבה את הגדר לאחרונה, קשה לשלוט בהמון משולהב המחפש אחר מקלט. במקרה כזה, מצרים תהיה לכודה בדילמה של לירות על המסתננים – ולהיות מואשמת בהפקרה ובבגידה בפלסטינים – או לאפשר את כניסתם, אך במחיר האשמת ישראל ומשבר ביחסים שעלול להוביל להחזרת השגריר ואולי אף לקרע עמוק יותר.
ישראל יכולה להשיג הישגים נוספים מול מצרים באמצעות רתימת סיוע של הקהילה הבין-לאומית ומדינות ערב לכלכלה המצרית. בהקשר זה עולה הדוגמה של מלחמת המפרץ ב-1991 בעקבות פלישתה של עיראק לכווית, כאשר בתמורה להצטרפות מצרים למלחמה נגד עיראק נמחקו לה חובות בסך כ-20 מיליארד דולר, ועל חלק מהן היא קיבלה פריסה נדיבה. מצרים נמצאת במצב כלכלי קשה שהוחרף עוד בעקבות המלחמה. סיוע בין-לאומי עשוי למתן את עמדתה בסוגיות ביטחוניות שונות מול ישראל.
בשורה התחתונה, פעולה צבאית ישראלית ברפיח נחוצה למיגור חמאס, אך היא טומנת בחובה פוטנציאל להידרדרות ביחסי ישראל-מצרים. כדי להימנע מכך דרוש תכנון מדוקדק לגבי העברה בטוחה של הפליטים תוך תיאום הדוק בין שתי המדינות, אך גם זה לא בהכרח יבטיח שתרחיש האימים לא יתממש. עסקת חטופים עשויה לעצור לעת עתה את המבצע הצבאי ברפיח ולהרגיע את מצרים, אך שאלת מיגור גדודי חמאס וסתימת מנהרות ההברחות תיוותר בעינה ותדרוש מענה בשלב מאוחר יותר.
המאמר פורסם ב-n12 ב-13 לפברואר.
