לכבוד יום השנה הראשון לחתימה על הסכמי אברהם יתקיים היום, 14 בספטמבר, אירוע חגיגי בוושינגטון. מבט חטוף ברשימת המארגנים והאורחים חושף כי מדובר באירוע של אנשי טראמפ כמו ג'ארד קושנר, אבי ברקוביץ' ורוב גרינוויי. את האירוע עורך "המכון להסכמי אברהם" אותו הקים קושנר יחד עם ברקוביץ' לפני מספר חודשים.
גם בכירים מהבית הלבן יצטרפו לחגיגה, אך עדיין לא ברור מאיזה דרג. בכל מקרה, אף שג'ו ביידן אימץ את ההסכמים במלואם, ברור שהיחסים בין ישראל לאיחוד נסיכויות המפרץ, סודאן ומרוקו – שאיננה חלק מהסכמי אברהם אך חתומה על הסכם נפרד – לא נמצאים בראש סדר העדיפויות של הממשל החדש.
שנה חלפה מאז ניסו האמירתים לסכל את איום בנימין נתניהו לסיפוח השטחים. בסופו של דבר כל צד קיבל את מה שרצה: ישראל קיבלה ארבעה הסכמי שלום או נורמליזציה (תלוי במדינה), והאמירתים, שהובילו את המהלך, היו אלה שבלמו בגופם את סיפוח השטחים.
נראה כי הציבור הישראלי העדיף את הסכמי השלום, זאת משום שסיפוח השטחים היה כנראה מוביל לסבב אלים נוסף בגדה ולחרם על ישראל על ידי מדינות העולם.
אומנם מדינות ערביות נוספות, כמו סעודיה, טרם הצטרפו למעגל המנרמלים (הסיכוי לכך היה נמוך מלכתחילה), אך היחסים עם אבו־דאבי, בחריין ומרוקו הועמקו באופן משמעותי במהלך השנה. שלושת השגרירים הערביים שמייצגים את המדינות הללו כבר נמצאים בתל אביב והשגרירים הישראלים כבר עובדים במלוא המרץ באבו־דאבי, מנאמה ורבאט.
בינתיים עשרות אלפי ישראלים ביקרו השנה בדובאי, וללא המגפה המתמשכת המספר הזה ודאי היה עולה למאות אלפים. כמו כן נחתמו עשרות הסכמים בתחומים שונים בין מכוני מחקר, בתי חולים, חברות מסחריות וממשלתיות. נראה כי חיים יהודיים פורחים עתה במפרץ, תוכניות הלימוד בבתי הספר מתחילות להשתנות וישראלים מרגישים בנוח לרכוש נדל"ן, להתיישב בדובאי, לקבל את מעמד התושב ולעשות עסקים מלב המפרץ.
יחד עם זאת, ברטרוספקטיבה של שנה ניתן עתה לבחון את שתי ההנחות שעמדו במרכז "הסכמי אברהם". ההנחה הראשונה היא כי ההסכמים שינו באופן מוחלט את הארכיטקטורה הביטחונית באזור לטובת ישראל ("הברית עם הסוניות המתונות נגד איראן") והשנייה היא כי הם אינם קשורים לעניין הפלסטיני ("שלום תמורת שלום"), אך האם באבו־דאבי, מנאמה ורבאט חושבים כך גם כן?
איראן האויבת, איראן השכנה
לפני שנה, כשנחתמו ההסכמים בין ישראל, איחוד נסיכויות המפרץ ובחריין לרבים בישראל ובארה"ב היה נדמה שהחלום הישן־נושן על ברית של מדינות סוניות מתונות נגד איראן וגרורותיה סוף־סוף יצא לפועל. "המדיניות התוקפנית של איראן הדאיגה את המדינות הערביות וגרמה להן לבחון את הקשר שלהן עם ישראל באופן שונה", אמר אז ד"ר אנואר גרגאש, שר במשרד החוץ האמירתי.
שיתוף פעולה מודיעיני בין ישראל למדינות המפרץ נמשך כבר זמן רב אך אחרי החתימה על ההסכמים הוא התהדק עוד יותר. לכן ממשלת ישראל (ברובה) גם לא מחתה על מכירת מטוסי הקרב החדישים מסוגF-35 לאבו־דאבי. אלא שבפרספקטיבה של שנה נראה שהאווירה במזרח התיכון הולכת ומשתנה, והגושים שלכאורה היו מגובשים בקיץ שעבר כבר לא נראים אותו דבר.
מתחילת השנה גם סעודיה וגם איחוד נסיכויות המפרץ מנהלות מגעים גלויים פחות או יותר עם איראן, ובתחילת אוגוסט משלחות משתי המדינות הגיעו לטהראן על מנת להשתתף בטקס ההשבעה של הנשיא החדש אברהים ראיסי. זאת אף שבמהלך השנה תקפו כוחות פרו־איראניים לא פעם בשטח הסעודי, וגורמים המקושרים לאיראן תקפו מכליות אמירתיות וישראליות במפרץ.
במהלך הטקס ראיסי התייחס לסוגיית היחסים עם ערב הסעודית ואמר: "אין כל מכשול שעומד בפני שיפור היחסים בין שתי המדינות". כמובן שהמחלוקות בין ערב הסעודית לרפובליקה האסלאמית של איראן הן עמוקות מאוד, ועדיין שתי המדינות יתחילו בקרוב בסבב שיחות ישירות, מה שמעיד על נכונות לשיפור היחסים.
בעוד שבישראל תופסים את איראן כרוע המוחלט שמאיים להשמיד אותה, בערב הסעודית ובאיחוד נסיכויות המפרץ רואים בה גם שכנה, תוקפנית ואלימה ככל שתהיה, היא עדיין שכנה שעדיף להגיע איתה לסטטוס קוו.
מדינות האזור תופסות היטב את המהלכים של שלושת הממשלים האמריקאים האחרונים שנועדו לקרב את היציאה של ארה"ב מהאזור והן כבר מתחילות להתכונן אל הבלתי נמנע. מצד אחד – חשוב להן הקשר עם ישראל שגם נתפסת בתור מעצמה אזורית, ומצד שני – הכלה של איראן והרגעת המתחים.
איך תשפיע המציאות החדשה הזאת על חזון "ברית הסוניות המתונות פלוס ישראל נגד איראן"? לא ברור. בישראל, שעדיין מסונוורת מאורות דובאי, אבו־דאבי ומנאמה, לא נראה שמתקיים דיון עומק על ההשלכות של ההתקרבות ההדרגתית של המדינות הללו לאיראן ובמקביל גם לטורקיה.
מי שנעדרה מטקס ההשבעה של ראיסי הייתה בחריין, שהיא אולי המדינה המאוימת ביותר על ידי איראן באזור המפרץ. האוכלוסייה השיעית הגדולה שלה, הקרבה הפיזית לאיראן וההבנה שבהיעדר חברים חזקים בעלי שיניים המשטר האיראני ימשיך לבחוש בה, משפיעים על הנכונות שלה להמשיך במסלול ההתקרבות לישראל.
"ישראל הפכה לידידה. קשרים דיפלומטיים ושיתוף פעולה כלכלי סימנו את תחילתו של מזרח תיכון שבו המדינות מחבקות זו את זו, אך גם כורתות בריתות נגד אויבי האזור, בעיקר נגד איראן.
"ב־42 השנים האחרונות איראן איימה על מדינות רבות באזור, מימנה ארגוני טרור ותמכה במיליציות חמושות על מנת לערער את היציבות כדי שמשטר האייתוללות יישאר בשלטון ויגשים את חלומו של חומייני לייצא אידיאולוגיות שיעיות קיצוניות", אומרת לזמן ישראל אחדיה אחמד אל־סעיד, כתבת בחריינית.
תת שר החוץ של בחריין השייח עבדאללה בן אחמד אל־חליפה ביקר כבר שלוש פעמים בישראל במהלך השנה. בעת הביקור האחרון שלו הוא אף הצטלם עם קציני צה"ל ותקף בחריפות את הסכם הגרעין המתגבש בין ארה"ב לאיראן: "כשמסתכלים על המשברים במזרח התיכון אפשר לראות טביעות אצבע איראניות בכול. לצערנו, ההסכם לא טיפל בהתנהגות התוקפנית של איראן ובתוכנית הטילים הבליסטיים שלה".
אין ספק שמדובר באמירה חשובה ביותר ושבחריין היא כנראה השותפה הנלהבת ביותר של ישראל במאבק נגד ההגמוניה האיראנית באזור ושיחות הגרעין החדשות בין ארה"ב לאיראן. אך לא ברור כיצד בפועל הברית הזאת מגבירה את ביטחונה של ישראל או של בחריין. כמו כן, מבחינה ביטחונית, קשה להשוות בין כל ההסכמים הנ"ל לבין הסכם השלום שנחתם בין ישראל למצרים וירדן – שתי מדינות שנלחמו עם ישראל מספר פעמים וכרגע שומרות על הגבולות שקטים.
הסוגיה הפלסטינית לא נעלמה לשום מקום
"ראשית, השלום הזה יתרחב בסופו של דבר ויכלול מדינות ערב אחרות, ובסופו של דבר הוא יכול לסיים את הסכסוך הערבי–ישראלי אחת ולתמיד. שנית, מכיוון שהיתרונות הכלכליים הגדולים של השותפות שלנו יורגשו בכל האזור, הם ישפיעו על כל אזרחנו.
"שלישית, מכיוון שזהו לא רק שלום בין מנהיגים, זה שלום בין עמים – ישראלים, אמירתים ובחריינים כבר מחבקים זה את זה. אנו להוטים להשקיע בעתיד של שותפות, שגשוג ושלום". – מנאומו של ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו במעמד החתימה בוושינגטון ב־15 בספטמבר 2020.
הנחישות של האמירתים והבחריינים לצד ההסכמה של סודאן ומרוקו לחתום על הסכמי שלום ונורמליזציה ללא התקדמות ממשית במישור הפלסטיני סימלה עידן חדש ביחסי ישראל והמזרח התיכון, או שבעצם לא? גם מצרים חתמה על הסכם שלום עם ישראל בלי שהייתה התקדמות של ממש עם הפלסטינים, והסכם השלום שורד למרות ההתנגדות העזה של האליטה המצרית ושכבות אחרות באוכלוסייה.
"הסכמי אברהם" וגם ההסכם עם מרוקו שרדו את המבצע הצבאי האחרון בעזה, ואדריכלי הנורמליזציה טפחו לעצמם על השכם. עם זאת אי אפשר לומר שהזעזוע הזה לא הותיר שום רושם ולא השפיע על היחס כלפי ההסכמים בתוך ארבע המדינות.
בעוד שהישראלים רואים בעיקר את החיוכים הרחבים של האמירתים שלומדים עברית ומשבחים את הקדמה הישראלית, שיימה אל־בלושי, פמיניסטית ופעילת זכויות אדם, מכירה אמירתים רבים שמתנגדים להמשך הכיבוש, תומכים בפלסטינים ומסתייגים מההסכמים.
"חשוב מאוד להבין את התרבות האמירתית. זאת תרבות של הכנסת אורחים וסבר פנים יפות. ישראלים שמגיעים אלינו לא ישמעו כלום ולא ייתקלו בעוינות. רוב הדברים נאמרים מאחורי דלתיים סגורות ובין חברים וקבוצות שסומכות זו על זו. גדלנו באווירה מאוד פרו־פלסטינית.
"המורים שלנו היו פלסטינים, הרבה פלסטינים גרים כאן, והמסעדות הראשונות שנפתחו היו או הודיות או פלסטיניות. אז מה שהישראלים רואים ברשתות החברתיות – את הקולות שמביעים תמיכה מלאה בהסכמים – זה מיעוט שגם זוכה לביקורת משמעותית מצד הרוב.
"למעשה, הרוב נמצא כיום בעמדה המקבלת את ההסכמים משום שהם מבינים שהם חשובים מבחינה אסטרטגית למדינה שלנו, אך מצד שני אנו עדיין דבקים בסוגיה הפלסטינית", אומרת אל־בלושי לזמן ישראל.
הקולות הביקורתיים במפרץ מכנים את הבלוגרים שנוהגים להצטלם עם דגל ישראל או משבחים את בנימין נתניהו בעודם תוקפים את הפלסטינים ברשת "הציונים הערביים". "'הציונים הערביים' לא רק חוגגים את ההסכמים, הם גם מעניקים להם נופך רומנטי.
"הם עושים גזלייטינג (התעללות רגשית באמצעות הפעלת מניפולציות) לכיבוש ולתוקפנות הישראלית נגד הפלסטינים, פוגעים בפלסטינים ומקטינים את המאבק שלהם. מבחינתם אחד צריך לבוא על חשבון האחר. הם מדגישים את הרגשות הציוניים שלהם למרות שהם עצמם ערבים ולא יהודים", מוסיפה אל־בלושי.
למעשה, כל הגורמים במפרץ ובמרוקו ששוחחתי איתם דאגו להציב את הנושא הפלסטיני על קדמת הבמה גם כאשר נשאלו על נושאים אחרים. הם רמזו או אמרו במפורש שהרוב במדינות שלהם לא שינה את דעתו בנוגע לסוגיה הפלסטינית. במהלך ימי המבצע בעזה גברו הקולות בבחריין ובאמירויות שהתבטאו נגד "הסכמי אברהם" ובמרוקו התקיימו מספר הפגנות תמיכה בפלסטינים.
כשוחחתי עם שייח עבד אל־עזיז מובארכ אל־חליפה – שגריר בחריין בבריטניה בדימוס – ביום הגעתו של שגריר בחריין לארץ, הוא הביע תקווה ששיתוף פעולה קרוב בין הארצות יקדם את פתרון הסוגיה הפלסטינית. "הגעתו של שגריר בחריין מצביעה על הפרק החדש ביחסי ישראל–בחריין.
"זה קורה שנה לאחר החתימה על 'הסכמי אברהם' כשכבר ברור שאנו מעוניינים בכנות בשיתוף פעולה שיחזק את האינטרסים של שתי המדינות. לא רק שננסה לעזור זה לזה בלחימה בטרור ובחיפוש דרכים חדשות להבטחת פיתוח בר קיימא, אלא גם נעשה מאמצים למציאת פתרון מקובל לשני הצדדים לסכסוך הישראלי–פלסטיני", אומר אל־ח'ליפה לזמן ישראל.
"כמובן שעל ישראל לפעול לכלול גם פלסטינים ביוזמות דיפלומטיות וכלכליות עם השותפים האזוריים החדשים ולהפחית את המתח במקומות כמו שייח ג'ראח, כיוון שזה עלול להוביל להשלכות מיותרות שעלולות לפגוע בגשרים הקיימים. בסופו של דבר, חיוני שישראל תגן ותשמור על המרחבים הקדושים המוסלמיים כמו מסגד אל־אקצא ותפעל להגבלת התערבות משטרתית באתרים הקדושים.
"שמעתי ממקורותיי שמה שקרה במסגד במהלך חודש מאי הרגיז רבים בממשלות של השותפות האזוריות החדשות של ישראל", הוסיפה שאמה משתאלי, מומחית ליחסי מוסלמים ויהודים ומייסדת Moors & Saints, מיזם חברתי שפועל מדובאי.
"הנורמליזציה עם מדינות המפרץ ועם המדינות הערביות האחרות צריכה לכלול את הפלסטינים", אומר איתן צ'רנוף, מייסד חברת הייעוץ Potomac Strategy, שמבקר תכופות בדובאי. צ'רנוף, שפועל במפרץ שנים רבות – עוד לפני שנחתמו "הסכמי אברהם" – משוכנע שאם ישראל תשלב את הפלסטינים ואת ערביי־ישראל באג'נדת הנורמליזציה היא רק תרוויח.
"נורמליזציה בילטרלית שאינה מביאה בחשבון את הפלסטינים ואת הכבוד הפלסטיני, את המאבקים החברתיים־כלכליים תהיה שברירית ומאותגרת ללא הרף על ידי הדינמיקה הגיאו־פוליטית והחברתית של הסכסוך.
"הגדלת ההזדמנויות הכלכליות של הפלסטינים במזרח ירושלים ובגדה המערבית באמצעות שיתופי פעולה חדשים, שהתאפשרו אודות להסכמי השלום החדשים, יכולים לסייע במניעת האלימות. חייבים לפעול לדה־אסקלציה במקומות שאינם מרכזיים מבחינה ביטחונית כמו שייח ג'ראח ככל הניתן כיוון שהמתיחות הזאת יוצרת השלכות מסוכנות ומיותרות שעלולות לפגוע בגזרים הקיימים".
גם שיימה אל־בלושי מאמינה ששילוב פלסטינים, ואנשי שמאל שתומכים בשלום, בדינמיקה של "הסכמי אברהם" יכול להשפיע לטובה על היחסים: "במפרץ פועלים כעת בעיקר אנשי ימין, ויש רגישויות רבות שהם לא ערים להן בכלל כגון הנושא של ירושלים ושל הכיבוש. חשוב שגם הפלסטינים, הפלסטינים שהם אזרחי ישראל וגם ישראלים שתומכים בשלום יבואו, שנראה שיש בישראל גם קולות אחרים
לשלב נשים ומזרחים, לקבוע פגישות בזמן
כצפוי, אנשי העסקים הישראלים הסתערו על דובאי, וחלקם גם על בחריין ועל מרוקו במטרה למצוא הזדמנויות חדשות. גם אם מאמינים שכסף הוא כסף ועסקים הם עסקים, ברור שלכל מדינה וחברה יש סגנון ומנהגים ייחודיים שצריך להתחשב בהם. "בעלי הברית החדשים שלנו מצפים לתוצאות מוחשיות ומחויבות מצד ממשלת ישראל בנוגע לשותפות ארוכת טווח.
"בעלי עניין ציבוריים ופרטיים, שחקנים שמעוניינים בבניית גשרים, חייבים קודם כל לעבוד על יצירת קשרים ומערכות יחסים בשטח עם עמיתיהם האזוריים לפני שיציגו פרויקטים גרנדיוזיים ארוכי טווח. צריך להתמקד בבניית מערכות יחסים משמעותיות ובהישגים קצרי טווח, המעבירים בבירור את חזון השגשוג המשותף", אומר צ'רנוף.
אל־בלושי מציעה לישראלים להתאזר בסבלנות ולהתייחס לאיחוד נסיכויות המפרץ כאילו שמדובר באירופה. "ישראלים אוהבים לסגור את הדברים ברגע האחרון, בעוד שאצלנו מעדיפים לתכנן באופן מדוקדק את הפגישות ואת המהלכים. כמו כן, הישראלים חייבים להבין שהאמירתים עדיין רגישים לנושאים רבים, בין אם מדובר בסבב צבאי נוסף או בנושא ירושלים. אסור להתעלם מכך".
שאמה אל־משתאלי, ילידת מרוקו שמתגוררת כעת בין ארה"ב לדובאי, מדגישה את הצורך בשילוב פלסטינים וישראלים ממוצא מזרחי בתהליך הנורמליזציה עם המדינות הערביות: במדינה שבה רוב האזרחים הם מזרחים או ספרדים ולמעלה מ־21% מהאוכלוסייה ערבים, צריך למצוא דרכים טובות יותר לפנות לערכי המזרח התיכון וליצור מותג חדש המקדם את היהדות ואת הערביות כמחוברים ושזורים יחדיו.
"כמו כן, ישראל חייבת לפעול גם במישור החינוכי לקידום ההבנה של העולם המוסלמי וההיסטוריה האזורית המשותפת, המוסלמית–יהודית, כמו גם העמקת ההבנה התרבותית של המדינות איתן נחתמו ההסכמים. איחוד האמירויות ומרוקו כבר נקטו צעדים רציניים לשינוי תוכניות הלימוד הלאומיות שלהן, כך שיכללו את ההיסטוריה היהודית, מה שהופך את הנורמליזציה לפרויקט לאומי.
משרד החינוך הישראלי צריך לשקול יוזמה דומה לקידום פלורליזם והבנה מעמיקה יותר של העולם המוסלמי בחברה הישראלית וללמד את הישראלים להעריך ולקדם יציבות וסובלנות".
עם זאת, המזרח התיכון הוא עדיין אותו מזרח תיכון וגם הסכסוך הישראלי–פלסטיני לא נעלם לשום מקום. אך בדבר אחד אין ספק: "הסכמי אברהם" וההסכם עם מרוקו פותחים צוהר להזדמנויות רבות גם בתחומים המדיניים והכלכליים וגם בתחומים נוספים.
על מנת להצליח יותר בשנים הבאות, ישראל חייבת לנתח את השנה החולפת על הצלחותיה ועל מגרעותיה. עכשיו, כשהדיו על ההסכמים עדיין לא יבשה, זה הזמן לפעול בנחישות. הבריתות החדשות לא בהכרח ישנו את המציאות הביטחונית המורכבת של ישראל ולא יפחיתו מאתגריה, אך אם ישראל תפעל נכון היא יכולה גם להפיק תועלת גדולה מהסכמים אלה.
קובעי המדיניות חייבים להבין שכל משבר עם הפלסטינים, במיוחד בירושלים, יפגע בתדמיתה של ישראל בדעת הקהל ו"יקרר" את ההסכמים, גם אם הם יישארו יציבים. השלום עם המפרציות ועם מרוקו יהיה חם באמת רק באמצעות שיתוף פעולה ציבורי במדינות הללו. עוד מוקדם לדעת אם ישראל בחרה בנתיב הנכון.
**המאמר פורסם בזמן ישראל, 14 בספטמבר 2021
