בימים טרופים אלה של הפסקת האש במלחמה עם איראן בתיווכו של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, לצד המשך מלחמה ללא תוחלת ברצועת עזה, אני מרגיש שותפות גורל עם העם הפלסטיני. בסופו של עניין, כולנו בסירה אחת,
המלחמה שנועדה לעצור את איראן עשויה לפתוח דלת לשלום אזורי רחב, אבל התוצאות הבלתי מכוונות האלה יתממשו רק אם טראמפ יתקן את הטעות מ-2018, ישראל תסיים את המלחמה בעזה - והצדדים יבחרו בדיפלומטיה על פני
בין ההיגיון הביטחוני לפרגמטיזם מדיני: כך תשנה הכרה מותנית את משחק הכוחות האזורי ותציל את הפרויקט הציוני
ללא פתרון מתווך, עזה צפויה להפוך לאזור נטול שלטון שיזיק לישראל ולפלסטינים כאחד • מציאת חלופה לשתי האפשרויות הקיצוניות יכולה לפתוח מסלול חדש שבכלל לא חשבנו שאפשרי אחרי 7 באוקטובר • דעה
פרופ' אריה קצוביץ, עמית מדיניות במיתווים ובעל הקתדרה ע"ש חיים וייצמן ביחסים בינלאומיים ופרופסור ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים - כותב על ההתפתחות המדינית הקריטית שצפויה בקרוב
הדיון לגבי ההכרה במדינה פלסטינית איננו רק דיון אקדמי, אלא עוסק בדיני נפשות. אני חולק נחרצות על הקביעה לפיה אלה מביננו התומכים בהקמתה של מדינה פלסטינית לצדה של ישראל (ולא במקומה) לוקים בכשל מוסרי,
אני מרצה ליחסים בינלאומיים וחוקר שלום באוניברסיטה העברית בירושלים כבר 31 שנים. תמיד אני מתפלא איך לנו, הישראלים, יש יחס נאיבי ומוטעה למונח "שלום", שהפך למילת גנאי בלקסיקון הלאומי. זה
