/ וובינרים
האם שימוש בכוח צבאי יכול להיות מתורגם לשותפות אזורית – או שהוא דווקא מעמיק חוסר אמון? זו הייתה השאלה המרכזית בוובינר של מכון מיתווים שנערך תחת הכותרת: "רעידת אדמה אזורית: כיצד המלחמה עם איראן מעצבת מחדש את יחסי ישראל והעולם הערבי".
בהשתתפות חוקרים וחוקרות בכירים, הדיון בחן כיצד המלחמה המתמשכת משנה את המאזן האזורי – ומעמידה למבחן את אחת ההנחות המרכזיות של ישראל: "נורמליזציה דרך עוצמה".
המנחה, איתן ישי, הגדיר את הדילמה המרכזית: "הרעיון שכוח צבא לא רק יכול להגן על ישראל, אלא גם לעצב את הסביבה האזורית שלה ואף לשמש בסיס לנורמליזציה ושיתוף פעולה עם מדינות ערב".
אולם, לפי רבים מהמשתתפים, המלחמה הנוכחית מערערת את ההנחה הזו. ד"ר גיל מורסיאנו, מנכ"ל מיתווים, הצביע על מגבלה מרכזית: "אנחנו מתחילים לחוות חוסר יכולת להפוך הישגים צבאיים זמניים להישגים פוליטיים ארוכי טווח". הוא תיאר כיצד ישראל נתפסת באזור: "מתייחסים אליה כאל 'בריון חלש' – מדינה שיכולה לעשות כל מה שהיא רוצה ברמה הצבאית, אבל לא יכולה להציע שום דבר בצד הדיפלומטי".
לבנון: חלון הזדמנויות נדיר
לדברי אליזבת צורקוב, המלחמה יצרה שינוי פנימי חריג בלבנון: "זה בהחלט זמן חסר תקדים. ראינו סדקים משמעותיים וביקורת חסרת תקדים על חיזבאללה בתוך הקהילה השיעית".
במקביל, אמרה, הממשלה הלבנונית נקטה צעדים יוצאי דופן ואף אותתה על נכונות לשיח עם ישראל. עם זאת, היא הזהירה מפני החמצת ההזדמנות: "התרחיש הגרוע ביותר הוא שישראל שוב תסתמך רק על כוח צבאי בל דיפלומטיה", והוסיפה: "נגיע למצב כמו ברצועת הביטחון שהיה כישלון מוחלט". המסר המרכזי שלה: "זה קריטי שכאשר ישראל משתמשת בכוח צבאי, זה ילווה במשא ומתן".
ירדן: שותפה – אך מודאגת
ד"ר אופיר וינטר הציג תמונה מורכבת מהזירה הירדנית. למרות שיתוף פעולה ביטחוני מתמשך, התפיסה הציבורית שלילית יותר ויותר: "הכוח הישראלי נתפס לעיתים קרובות כתוקפנות וכאיום על עליונות והגמוניה אזורית". לדבריו, החשש המרכזי הוא פוליטי: "האמונה שהממשלה הישראלית הנוכחית עשויה להשתמש במלחמה כדי לעצב מחדש את הזירה הפלסטינית." למרות זאת, הוא הדגיש: "הסוגיה המרכזית אינה הכוח הישראלי עצמו, אלא האופן שבו הוא נתפס." וסיכם: "ישראל לא יכולה להסתמך על כוח צבאי בלבד, עליה להשקיע גם ב'כוח רך'".
ארה"ב: תמיכה – אך עם הסתייגויות
ד"ר שירה עפרון הצביעה על פער בין התפיסה הישראלית לזו האמריקאית: "יש הבדל בין האופן שבו הציבור האמריקאי מבין 'עוצמה' לבין האופן שבו ישראל מבינה אותה.". לדבריה, בארה"ב מצפים שכוח יוביל להסכמים – לא למלחמה מתמשכת. היא גם התריעה מפני ירידה בתמיכה הציבורית: "יש חוסר תמיכה במלחמה הזו, הם הרגישו שהם 'הלכו בשנתם' לתוך המבצע הזה." והוסיפה: "אם ישראל נתפסת כבריון, זה ישפיע על יחסי ישראל-ארה"ב בטווח הארוך".
מדינות המפרץ: בין חשש להערכה מחדש
פרופ' אלי פודה תיאר תגובה זהירה ואף מפתיעה מצד מדינות המפרץ. לדבריו: "הן חוששות מאוד מההשלכו ומעריכות שהמשטר האיראני לא הולך לשום מקום." הוא זיהה שלוש תפיסות מרכזיות כלפי ישראל: ישראל ככוח הגמוני ו"בריון", ישראל ואיראן יחד כגורמי חוסר יציבות, וגישת מיעוט התומכת בהעמקת הקשרים (בעיקר באיחוד האמירויות). מסקנתו: "שתי הגישות הראשונות הן הדומיננטיות יותר".
השורה התחתונה: עוצמה אינה מספיקה
מהדיון עלתה הסכמה רחבה: כוח צבאי הוא מרכיב חשוב – אך לא מספיק. התובנה המרכזית: יציבות אזורית לא יכולה להיבנות על כוח בלבד. ללא דיפלומטיה, אמון וחזון משותף – גם הישגים צבאיים משמעותיים עלולים שלא להוביל לשינוי מתמשך.
