האוהדים הערבים ״לא נחמדים״ כי הפלסטינים לא הולכים לשום מקום

מאמרי דעה ופרשנות / תהליך השלום הישראלי פלסטיני

לא נעים להיות כתב ישראלי בדוחא, בירת קטאר, בימים אלה. האוהדים הערבים "לא נחמדים". הם מציקים, צועקים קריאות אנטי-ישראליות ופרו-פלסטיניות ובמקרה הטוב פשוט לא מעוניינים להתראיין. אולי בפעם הראשונה אי-פעם פגשה התקשורת הישראלית כל-כך מקרוב את מזרח התיכון, בלי פילטרים. והמציאות עצמה התפרצה אל תוך השידורים החיים החגיגיים מ"חגיגת הספורט הבינלאומית", משחקי גביע העולם בכדורגל. ובכן, עם כל הצער על הנאצות וההתנכלויות שספגו העיתונאים, מדובר בחשיפה משמעותית וחשובה של הציבור הישראלי כלפי מה שבאמת קורה בציבוריות הערבית ביחס לישראל, "הסכמי אברהם" והסכסוך הישראלי-פלסטיני.

במשך שנתיים האחרונות מתקיימת ישראל בתוך סתירה פנימית: מצד אחד, ההסכמים בינה לבין מדינות הנורמליזציה רק הלכו והתהדקו. הסכמי אברהם הם הצלחה כבירה וקשה להתווכח עם כך כשרואים את המספרים, את השמות ואת התיירים הישראלים שמסתובבים בחופשיות בדובאי, מנאמה ומרקש. אלא שמצד שני, במקביל, המצב בשטחים הפלסטיניים ובירושלים רק הולך ומידרדר. הרשות הפלסטינית, שהוחלשה באופן סיסטמי על-ידי ישראל כבר לא מסוגלת לשלוט בשטח והיחסים בין יהודים לערבים בישראל הופכים למתוחים הרבה יותר. הפרעות במהלך מבצע "שומר החומות" היו הביטוי הקיצוני ביותר של המגמה הזאת.

אילו הסוגייה הפלסטינית באמת היתה בבחינת נחלת העבר עבור העולם הערבי, כפי שטענו לאורך השנים בנימין נתניהו ותומכיו, לא היינו רואים עכשיו אוהדים ערבים מטרידים את הישראלים בקטאר ורצים הלוך ושוב עם דגלי פלסטין בעת השידורים החיים לישראל. גם אם הסוגייה הפלסטינית אינה נמצאת עכשיו בעדיפות עליונה בסדר היום של המדינות הערביות, יש לה חשיבות ברמה המדינית וגם ברמה החברתית-ציבורית. מספיק לראות את התגובות הירדניות הקשות במהלך המבצעים הצבאיים הישראליים ברצועת עזה וההתנגשויות בירושלים, את הריצה האמירותית למועצת הביטחון של האו"ם מיד עם תחילתו של מבצע "עלות השחר" נגד הג'יהאד האיסלאמי, את ההפגנות האנטי-ישראליות במרוקו ואת ההחלטה הסעודית לא להעניק לממשל האמריקאי אף בדל של נורמליזציה עם ישראל בטרם תחול איזשהי התקדמות במישור המו"מ בין ישראל לפלסטינים.

ברמה החברתית-ציבורית, עניין הנורמליזציה עם ישראל עדיין מעורר אנטגוניזם גם בחלקים נרחבים של הציבור האמירותי, הבחרייני והמרוקאי, וגם בירדן, מצרים, תוניסיה, אלג'יריה ומדינות ערביות נוספות. הדור הצעיר שם עוקב בדריכות אחרי מה שמתרחש בשטחים ויש לו דעות נחרצות וקשות על התנהלותה של ישראל בהם. גם אם ישראלים רבים לא מתעניינים יותר ביום-יום של הכיבוש ולא יודעים מה קורה בעזה, רמאללה או שכם, העולם הערבי עוקב וזוכר. גם להסתה אנטי-ישראלית ולעתים אף אנטישמית, יש מקום בהקשר זה.

סקר שערך מכון וושינגטון ללימודי המזרח התיכון וסקרים נוספים שבוצעו בשנתיים האחרונות מצביעים על ירידה בתמיכה בהסכמי אברהם במדינות ערב. הסיבה המרכזית שצויינה היא "חוסר התקדמות בנוגע לפתרון הסוגייה הפלסטינית". כלומר, רבים בעולם הערבי קשרו בין חתימה על הסכמי אברהם ונורמליזציה לבין פתרון הסכסוך. בישראל הסיקו מסקנות הפוכות – אם יש מדינות ערביות שמוכנות לעשות איתנו שלום ולא לחכות לפתרון הסכסוך, הבה נפסיק לדון בסוגיה הקשה והמעצבנת הזאת ונחליף את הדיון ב"פתרון הסכסוך" ב"ניהול הסכסוך" או "צמצום הסכסוך".

אבל הסכסוך מסרב להצטמצם ויש לכך הרבה סיבות. בהיעדר אופק מדיני, משטרו של מחמוד עבאס שבמשך 17 שנה התנגד נחרצות לניסיונות של חמאס ושל גורמים נוספים ברשות הפלסטינית להצית אינתיפאדה נוספת – הולך ונחלש. מה יקרה כאשר הקיצונים הפלסטינים יפגשו בממשלה ישראלית שמכילה בתוכה את הגורמים היהודיים הקיצוניים ביותר? זה עלול להסתיים בפיצוץ עז, ובצה"ל מזהירים בדיוק מתסריט בלהות כזה. אם גל האלימות הנוכחי יימשך ויתפשט גם לירושלים, המראות הקשים מרמאללה, שייח ג'ראח, אל-אקצא וג'נין שוב יתפסו את המקומות הראשיים בערוצי הטלוויזיה וברשתות החברתיות בעולם הערבי. השקט היחסי שנמשך פה כמה שנים תמיד היה שברירי ומכיוון שלא היה מי שיזין אותו ויחזק אותו. הוא הולך ומתחלף בהידרדרות ביטחונית ניכרת. ממשלת בנט-לפיד ניסתה במשך שנה אחת לעשות צעדים קטנים לשיפור המצב, אך הם היו קטנים מדי ובאו מאוחר מדי, בעוד שאלימות המתנחלים כלפי הפלסטינים רק גברה.

כדאי שישראל תפסיק לספר לעצמה את הסיפור על "עידן חדש" ביחסים עם העולם הערבי. יש יוצאי דופן, איים בודדים בהם ישראלים יכולים ליהנות משהייה במדינה ערבית ולא להיתקל באף הערה פוגענית ועולבת. כך זה בדובאי, למרות שגם שם יש לא מעט מאוכזבי הסכמי אברהם המביעים בחוגים סגורים ביקורת נגד ההתנהלות הישראלית בשטחים, ובמקרים מסוימים גם בפרהסיה. גם אם יש דינמיקה חיובית ומשמחת במספר בירות ערביות בכל מה שנוגע למיגור האנטישמיות בתוכניות הלימוד, הכרה בשואת העם היהודי ונכונות לשתף פעולה עם ישראל יותר מבעבר, הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא נעלם לשום מקום. הוא יגדיר את המציאות כאן, בישראל וברשות הפלסטינית, והוא עדיין מגדיר את היחס של המדינות והציבורים הערביים לישראל.

במקום להתעלם מקיום הסכסוך ומההשלכות הקשות שלו על יחסינו עם האזור וגם עם מדינות אחרות בעולם שסולדות מסיפוח זוחל, מוטב שישראל תשקיע את מירב המאמצים בחיבור בין הנתיב של הסכמי אברהם לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים. בעצם, זה WIN-WIN כי ברגע שישראל תתקדם לקראת פתרון הסכסוך, היא תהיה מקובלת הרבה יותר ברמה האזורית; וברגע שהיא תהיה מקובלת ברמה האזורית, כך גם יהיה לה יותר ביטחון להמשיך בתהליך השלום עם הפלסטינים. אין ספק שהחזון הזה נראה רחוק ובלתי מושג בימים חשוכים אלה, אך עדיין חייבים לשים את האופציה הזאת על השולחן ולצעוק בריש גלי – הנה הפתרון, הוא עדיין קיים, אל תתעלמו ממנו. עדיין לא מאוחר מדי.

המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-1 בדצמבר 2022

ניוזלטרצרו קשרתמיכה במכון