כל הפרסומים
/ ישראל והמזרח התיכון
התקשורת הישראלית – כולל כאן – הרבתה לעסוק בשבועות האחרונים במה שהגדירה ככישלון מחאות "האביב הערבי", לרגל ציון עשור לתחילת ההתקוממות נגד השלטונות הדיקטטוריים במזרח התיכון. לרוב צוין שמחאות הצעירים שרצו להשיג זכויות ושגשוג הסתיימו ב"חורף איסלאמי" של קיצוניים שניצלו את הכאוס כדי להיכנס לוואקום שהותירו השליטים.
האיסלאמיסטים אכן היו מאורגנים יותר מהמפגינים הליברלים וכך עלו לשלטון בבחירות שאחרי המחאות: במצרים – משטר מורסי מנהיג "האחים המוסלמים", ובתוניס – תנועת "א-נהדה". במדינות אחרות נוצר כאוס מוחלט והן נקלעו למלחמות אזרחים אכזריות, כפי שקרה בסוריה, בתימן ובלוב.
המדינות שבהן הצליח השלטון לשרוד היו מונרכיות, וזאת בשל הלגיטימציה הציבורית שנשארו להן למרות המחאה. הכאוס הביא גם לתופעות ברבריות, שבראשן ארגון דאעש שטבח בערבים רבים ברחבי המזרח התיכון.
בישראל התקבע נרטיב שלפיו האביב הערבי הוא תוצאה של המדיניות של ברק אובמה, אף שבמציאות הממשל האמריקני הופתע מההתפתחויות כפי שהופתעו ארגוני המודיעין בעולם, כולל בישראל. אובמה דווקא היה צנוע בהערכתו את יכולת ההשפעה האמריקנית על תהליכים פנימיים במדינות אחרות והסתפק בהבעת תמיכה מוסרית במגמת הדמוקרטיזציה. הוא לא פעל לקידומה בכוח, כפי שעשה ג'ורג' בוש הבן בעצת הנאו-שמרנים שהאמינו שאפשר להביא למזרח התיכון דמוקרטיה בכפייה. אובמה קרא לפרישתו של חוסני מובארק כדי למנוע שפיכות דמים לפי המלצת הצבא המצרי ששמר על קשר הדוק עם הפנטגון.
"האביב הערבי" התחולל לא בגלל מדיניות אובמה, אלא בשל הופעת הרשתות החברתיות שאפשרו לתושבי מדינות ערב להבין עד כמה מצבם קשה מבחינת חירויות אזרחיות, וגם שימשו כלים להתארגנות שלא היו לפני כן.
בשיחה עם הנרי קיסינג'ר ב-1972 נשאל ראש ממשלת סין דאז, צ'ו אן לאי, על משמעותה של המהפכה הצרפתית, שכידוע התרחשה 183 שנים קודם לכן, וענה ש"מוקדם עדיין לקבוע".
להערכתי, עם הזמן והפרספקטיבה ההיסטורית נשפוט אחרת את השינוי שהביא האביב הערבי. את המשמעות החיובית שלו כבר אפשר לזהות. מי שהיה מגיע לצרפת שנים אחדות לאחר המהפכה לא היה רואה את התגשמותו של החזון – "חירות, שוויון ואחווה" – אלא את הדיקטטורה והטרור היעקוביני של רובספייר, שערפו בגיליוטינה לא פחות ראשים מהחרבות של אנשי דאעש.
שינויים רבים בהיסטוריה שנחשבים היום לחיוביים הגיעו אחרי תקופות קשות ועקובות מדם, שכן מעבר ממצב של שיווי משקל אחד למשנהו מחייב באופן טבעי דרך תקופה כאוטית של אי-יציבות. כך היה לאחר הרפורמציה הפרוטסטנטית של מרטין לותר, שהביאה בסופו של דבר לקדמה בנצרות, אבל בתהליך השינוי נהרגו נוצרים רבים באירופה במלחמות מול קתולים.
ישנם סימנים לא מעטים לכך שגם מהומות האביב הערבי יביאו בסופן תוצאות חיוביות למרות הזוועות בדרך. ניתן לראות שבמדינות ערביות רבות יש קשב רב יותר של המנהיגים לציבור, גם אם עדיין אין מדובר ב"דמוקרטיות ג'פרסוניות" (בראייה לאחור, ג'פרסון לא ראה בשחורים ובנשים אזרחים שאמורים ליהנות מזכויות שניתנו לגברים לבנים). תוניסיה היא דוגמה טובה: ממשלת אחדות החליפה את השלטון האסלאמי ומתקיים בה תהליך של דמוקרטיזציה.
מבחינתנו, האביב הערבי יצר פתיחות רבה יותר כלפי ישראל, שכן הרשתות החברתיות והאינטרנט אפשרו לרבים לראות את ההצלחה הישראלית ואת פוטנציאל החדשנות שלנו עבור האזור. בנוסף, רבים מהמנהיגים הערבים הבינו שהם באותו צד של המתרס עם ישראל, נגד הקיצוניות הרצחנית של אל קאעידה ודאעש בצד הסוני ושל משטר האייאתולות ושליחיו מהצד השיעי.
במידה רבה, חזון המזרח התיכון החדש שטבע שמעון פרס לאחר הסכמי אוסלו מתממש רק עכשיו, בשל העובדה שב-1993 עוד לא הייתה לתושבי האזור גישה לאינטרנט ואפשרות להבין את פוטנציאל שיתוף הפעולה עם ישראל. כיום אין ביכולתם של דיקטטורים למנוע מאזרחיהם גישה להיווכח בעצמם בהישגיה של ישראל.
בסופו של דבר, יש לישראל אינטרס בדמוקרטיזציה באזור, גם אם יישמט טיעון ההסברה שלה שלפיה אנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. יש לקוות שהסכמי אברהם יבהירו לישראלים שהאזור שלנו רווי בהזדמנויות ולא רק באיומים.
דלדול תחושת האיום משכנינו תביא בסופו של דבר להכרה שיש למנף את ההזדמנויות שנוצרו באזור לטובת הסדר עם הפלסטינים. הסדר כזה ישנה באופן דרמטי את מצבנו באזור ובעולם וימנע את הסטטוס-קוו הרעיל של הכיבוש גם מבחינה מוסרית וגם דמוגרפית.
**המאמר פורסם בוויינט, 6 בינואר 2021
