מ"כיבוש חוקי" ל"סיפוח": העברת הסכסוך לזירה המשפטית מסוכנת מאוד לישראל

כל הפרסומים / ישראל ואירופה

"שים לב לתופעה המתרחשת לנגד עינינו בזירה הבינלאומית", אמר לי גורם ישראלי רשמי לפני כ-16 שנה, בעת אתנחתא בין דיונים באו"ם. "מאז 1967 מתקיים מצב כיבוש מתמשך בשטחים ומאז, במשך 40 שנה, מדינות העולם, המתנגדות למצב, אינן מסוגלות לשנותו". אמירה כנה ומדויקת זו מפי פוליטיקאי, איש ימין, נכונה היתה אז ונכונה גם היום. האם המצב, כפי שתיאר, עומד להשתנות?

ישראל ניצבת היום בפני אתגר מסוג חדש, אותו הציג מנכ"ל משרד החוץ, אלון אושפיז, בכנס "מיתווים" בנובמבר. אושפיז סקר את הישגי הדיפלומטיה הישראלית בשנים האחרונות, שסדקו, לכאורה, את ההתניה שנורמליזציה עם ישראל תתאפשר רק אחרי פתרון הבעיה הפלסטינית. בסיום סקירתו, הוא תיאר שינוי מדאיג ומאתגר באופן התייחסות הקהילה הבינלאומית לסכסוך הישראלי-פלסטיני: "יש הבדל גדול בין הדרך בה הקהילה הבינלאומית התייחסה לסכסוך עד עכשיו, כסכסוך פוליטי שצריך לפתור במשא ומתן, לבין מעבר להכרזה על הסכסוך כ'כיבוש בלתי חוקי מתמשך'", אמר. מצב כזה, כבר לא פותרים את הסכסוך במשא ומתן, אלא באמצעות לחץ על הצד הישראלי. "לחץ על ישראל פירושו גם אמצעים מעולם הסנקציות", סיכם אושפיז. אכן, שתי פרדיגמות שונות לגמרי המציבות את ישראל בשני מקומות שונים לגמרי.

מאז 1967 מתקיים בשטחים מצב המוכר כ"כיבוש זמני", עם הכרה משפטית בלגיטימיות הנוכחות הישראלית הזמנית בשטחים. החלטת מועצת הביטחון 242 הניחה את הקרקע למשא ומתן עתידי בין הצדדים, שיביא, לפי נוסחת "שטחים תמורת שלום", לסיום הכיבוש. "כיבוש" איננה מילה גסה בתפיסת המערכת הבינלאומית ובלבד שהיא מתארת מצב זמני.

הפלסטינים ביססו לאורך השנים קמפיין בינלאומי נחוש נגד ישראל, במיוחד באו"ם, בתקווה שהעולם יכפה עליה ויתורים שלא יושגו במשא ומתן. בראייתם, זו הזירה בה זוכים להישגים, שכן הם נהנים מגיוס רוב קולות לכל יוזמה. מנגד, ישראל הוכיחה באמצעות מוסדות השלטון ומעמד בג"ץ כי היא מדינת חוק דמוקרטית ויציבה. החלטת עצרת האו"ם בחודש שעבר לבקש חוות דעת מבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג בדבר חוקיות "הכיבוש הישראלי" והשלכותיו המשפטיות על התנהגות המדינות כלפי ישראל, אינה "עוד החלטת או"ם דקלרטיבית שתמוסמס". היא משדרגת את המאמץ הפלסטיני המתמשך, מנוסחת בנרטיב הפלסטיני/ערבי וכוללת "שפה מוסכמת" שתשולב, בהגדרה, בהחלטות האו"ם העתידיות.

אנו מצויים כיום בתחילתו של מהלך בינלאומי דרמטי, בבחינת שינוי פרדיגמה. נכון כי גם בעבר (2004-2003) עשו הפלסטינים שימוש דומה בגופי משפט בינלאומיים כדי לתקוף את ישראל. בחוות דעת קודמת של בית הדין הבינלאומי בהאג בעניין גדר ההפרדה ("החומה", לשיטתם), פרי יוזמה פלסטינית, נאמר כי "בניית החומה קובעת עובדה בשטח שעלולה להיות סופית וקבועה. במקרה זה התוצאה בפועל תהיה סיפוח של שטחים על-ידי ישראל". חרף הדמיון בין חוות הדעת הזו לבין זו שתפורסם על "הכיבוש", מדובר במקרים שונים: בעוד שב-2004 בדק בית הדין סוגיה נקודתית (הגדר), הפעם הוא יבדוק את כלל נושא הכיבוש וההתנחלויות, חוקיותם והשפעתם על "פלסטין", המוכרת כיום על-ידי האו"ם כמדינה, בשונה מ-2004-2003.

זאת ועוד, ב-2004 התמודד בג"ץ עם חלק מטענות בית הדין כשהוכיח כי מערכת המשפט הישראלית חזקה דיה כדי להעמיד חלופה מקומית של ביקורת שיפוטית ראויה. בג"ץ אף הורה בזמנו למערכת הבטחון לשנות חלק מתוואי הגדר. ישראל, שלא שיתפה פעולה עם המהלך, הבהירה כי הגדר הינה זמנית וטענה לזכות להגנה עצמית – באמצעות הגדר – מול הטרור. כיום, בעיצומו של משבר חוקתי הכולל חשש מהחלשת בג"ץ, ייתכן שטיעונים אלה ייחלשו. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כבר הודיע כי חוות הדעת לא תחייב את ישראל, שבדרך כלל נמנעת משיתוף פעולה עם החלטות עצרת האו"ם ("נולדו בחטא" בראייתה, החלטות חד-צדדיות הנסמכות על רוב אוטומטי).

אומר, מנסיוני, כי לצד התכחשותנו לסמכות בית הדין הבינלאומי בהאג, ישנם יתרונות בשיתוף האו"ם/בית הדין במידע רלוונטי, בערוץ בלתי רשמי. ולראייה: כשישראל שיתפה את האו"ם בנתונים שהוכיחו שמערכת המשפט הצבאית נותנת מענה לטענות האו"ם, נמנעו נזקים. אני תקווה כי גם הפעם תימצא הדרך לשתף פעולה בצורה דיסקרטית.

באשר להשלכות אפשריות של חוות הדעת, קיימת חשיבות מכרעת לדרך בה היא תתורגם לשפת המעשה על-ידי מדינות, ארגונים בינלאומיים, גופים משפטיים, העולם העסקי והחברה האזרחית. ממשלות לא צפויות לאמץ מיד את חוות הדעת המייעצת והמלצותיה ותעדפנה להמתין. יחד עם זאת, חוות הדעת תיכנס לשיח הדיפלומטי ותניע יוזמות פלסטיניות חדשות נגד ישראל. חוות דעת של שופטי גוף יוקרתי כבית הדין הבינלאומי, שתשלול את חוקיות הכיבוש, תעניק "רוח גבית" לקמפיין הדה לגיטימציה (BDS) והאפרטהייד בקרב הציבור הרחב, מוסדות בינלאומיים והחברה אזרחית ברחבי העולם. הצטברות המהלכים הללו עלולה להביא למסה קריטית, בעקבותיה גם ממשלות, או ארגונים בינלאומיים כמו האיחוד האירופי, יאלצו לפעול. הסכנה איננה מיידית, אך "הרכבת כבר יצאה מהתחנה".

העולם העסקי עלול להיות זירה שתושפע מיידית מחוות הדעת. על רקע השימוש במדדי הנאותות החברתית-ערכית-מוסרית (ESG) כמשפיעים על החלטות של תאגידים וחברות בדבר השקעות ועשיית עסקים, יש סכנה לפגיעה בכלכלת ישראל. סממנים ראשונים ברוח זו אנו מוצאים בהחלטות של חברות כמו Airbnb, בן אנד ג'ריס, קרן העושר הנורבגית ועוד. בעוד אלו דוגמאות שמצויות מעל לפני השטח, קיימת גם אפשרות ל"חרם סמוי/שקט" שיביא להחלטות דירקטוריונים להימנע מהשקעה או קשר עסקי עם חברות וגופים פיננסיים ישראליים בעלי זיקה ל"כיבוש". בעוד שניתן להיאבק בהחלטת בן אנד ג'ריס, אי-אפשר להיאבק ב"חרם סמוי/שקט". יש כבר ידיעות על גופים ש"יושבים על הגדר" בהמתנה להבהרת המצב. המשך המגמה אף עלול לפגוע בדירוג האשראי של ישראל.

סביר להניח שחוות הדעת של בית הדין תשפיע גם על מהלכים בגוף משפט בינלאומי משמעותי אחר – בית הדין הבינלאומי הפלילי. היא עלולה להעניק לגיטימציה משפטית לקידום הליכים נגד ישראלים. לא ירחק היום בו שרים, קצינים ישראלים ואזרחים הקשורים ל"כיבוש" לא יוכלו לנסוע לחו"ל מבלי להסתכן במעצר, או שיידרשו לאשרות כניסה, שאפשר שתסורבנה. העולם העסקי והחברה האזרחית יהנו ממעטפת משפטית ויחושו מוגנים אם יחליטו לממש המלצות חוות הדעת ולעשות מעשה. אסור לפיכך להתעלם מכך ולפטור זאת בהינף יד ש"יהיה בסדר".

החלטת האו"ם לבקש את חוות הדעת היתה מתקבלת בכל מקרה ואיננה קשורה לכאורה בחילופי השלטון בישראל. יחד עם זאת, הקולות הנשמעים בימים אלו מירושלים, מחדדים, בראיית הפלסטינים, את הצורך בהחרפת מאבקם. העולם מאזין להצהרות גורמים בממשלה ובכנסת על המהלכים הצפויים, צופה בהסכמים הקואליציוניים, בחוקים שבדרך, בקווי היסוד של הממשלה המבטיחים זכות/שליטה "בלעדית" לישראל בשטחים. העולם עד להחלטות ביצועיות – איזרוח ניהול המינהל האזרחי תוך מסירת סמכויות לגורמים פוליטיים, פיצול שרשרת הפיקוד, "חוק החסינות" לחיילים ועוד. כל אלו יחזקו גם בעיני ידידותינו את החשש כי דרכה של ישראל לסיפוח השטחים.

נוסף על כך, חוסר הבהירות לגבי הרפורמה המשפטית, "טשטוש" הפרדת הרשויות בישראל, כמו גם היוזמות להחלשת בג"ץ, עלולים להעניק רוח גבית לחוות הדעת. הם יעצימו את הביקורת על ישראל מצד המבקרים, יחלישו את תומכיה, ויסייעו להטמעת פרדיגמה חדשה של לחץ בינלאומי בלתי מתפשר על ישראל על רקע הקביעה כי בשטחים מתקיים "כיבוש שהפך לסיפוח".

סוגיית ה"כיבוש" הישראלי בשטחים, השליטה על עם אחר והשפעתו על החברה הישראלית, הינם נושאים כבדי משקל המחייבים דיון נוקב בכלל החברה הישראלית. אלא שהצעדים האחרונים מתקיימים ללא דיון ויוצרים סכנה מוחשית של פגיעה במעמדה בעולם, בידודה והחזרת "החרם הערבי" בתצורה חדשה, כתהליך שחלקו סמוי. אסור להפקיר אינטרסים בזירה הבינלאומית לטובת שיקולים פוליטיים פנימיים, כפי שמשתקף בחלק מההסכמים הקואליציוניים. ההנהגה בישראל חייבת להבין כי המצב שתיאר הבכיר לפני כ-16 שנה השתנה וכי העברת הסכסוך לזירה המשפטית היא התפתחות דרמטית מסוכנת, העלולה להביא ל-"פליליזציה" של ישראלים, לפגיעה בכלכלה ונזק מדיני של ממש.

בהקשר זה, עלינו להיות קשובים לציפייה האמריקאית לשמירה על "ערכים משותפים". עלינו להבין שבמציאות הפוליטית החדשה, רשת הבטחון שפרשה ארה"ב עבור ישראל באו"ם כבר איננה מובנת מאליה. אם נרצה להבטיח המשך הווטו האמריקאי היכן שיידרש (למקרה וחוות הדעת תונח על שולחן מועצת הביטחון), עלינו להתחשב בעמדותיה.

על ממשלת ישראל להחליט אם בכוונתה להמשיך ולנקוט בפועל במדיניות הקיימת, ממנה משתמע שעתיד השטחים ייקבע במשא ומתן עתידי, גם בלי לקבוע תאריך מוגדר, או, להביא לסיפוח, תוך תשלום מחיר. בדיון הזה חיוני שראשי המדינה, נבחריה ואזרחיה יהיו מודעים להשלכות שינוי המצב המדיני-משפטי. הן עלולות להשפיע משמעותית על מצבה של ישראל, מעמדה ואיכות חיי אזרחיה.

המאמר פורסם ב"הארץ", ב-19 בינואר 2023