כל הפרסומים
/ חרבות ברזל
103 ימים לפריצתה, אפשר כבר לסכם: המלחמה בעזה היא כישלון חרוץ של הדרג המדיני. אף לא אחד מיעדי המלחמה הושג, ומעל הכל, 136 חטופים ישראלים נמצאים עדיין בעזה. יעד המלחמה העיקרי שהגדיר הקבינט – מיטוט שלטון חמאס – הולך ומתברר כבלתי מציאותי, והפעילות האינטנסיבית של צה"ל בעזה אינה מקרבת את ישראל להשגתו. החזית הצפונית דורשת מהצבא יותר משאבים ותשומות, שיבואו בהכרח על חשבון הלחימה בעזה, ושחיקת הכוחות נמשכת. הקרדיט שניתן לישראל בתחילת המלחמה אזל, הלחץ האמריקני לסיים את הפעילות בעזה גובר, וכך גם ההתנגדות הבינלאומית למלחמה, שמגובה כעת בעתירה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג – עתירה שתרמו לה, בין השאר, אמירות מופקרות של חברי קואליציה.
הנורא מכל כנראה עוד לפנינו, לפחות כל עוד האופק היחיד שמציבה ממשלת נתניהו- סמוטריץ'-בן גביר הוא התמשכות המלחמה, ואולי אף כיבוש הרצועה במטרה להקים בה התנחלויות. כל תרחיש אחר אינו מתיישב עם אופיה ויעדיה המשיחיים של הקואליציה הנוכחית.
ההיחלצות מהמבוי הסתום הזה אינה טמונה במעבר ללחימה בעצימות אחרת, במעבר משלב ב' לשלב ג' או בארגון אחר של הכוחות. ישראל נמצאת במלכוד אסטרטגי, ופעולות טקטיות לא יוציאו אותה ממנו. שורש הבעיה הוא הממשלה וזהות העומדים בראשה. ישראל, למעשה, נותרת בת ערובה של דרג פוליטי שביטחון המדינה אינו בראש מעייניו, ושאינו מעוניין וממילא אינו מסוגל לקבל החלטות למען האינטרס הלאומי והביטחוני.
אך מה היה קורה אילו נתניהו, סמוטריץ' ושותפיהם היו מפנים את משרדיהם מחר בבוקר, ואת מקומם הייתה תופסת קואליציה ציונית-ליברלית, שאינה מונעת מאידאולוגיות משיחיות ומציבה את האינטרס הלאומי לפני האינטרס האישי והפוליטי של ראשיה? לא קואליציית החלומות – כל אדם וחלומותיו שלו – אלא סתם ממשלה שפויה: כיצד ממשלה כזו היתה מנהלת כעת את המלחמה בעזה?
