לא, ירושלים לא הוסרה מהשולחן

כל הפרסומים / תהליך השלום הישראלי פלסטיני

בינואר 2018, הנשיא טראמפ הכריז שהוא "הסיר את ירושלים מהשולחן" ולכן "אנחנו לא צריכים לדבר עליה יותר". טראמפ התייחס להצהרתו על הכרה בירושלים כבירת ישראל בדצמבר 2017. אך ירושלים לא הוסרה מהשולחן והיא מזכירה לנו את זה שוב ושוב גם כשמנסים לברוח מהנושא. אנו רואים זאת באירועי השבועות והימים האחרונים בירושלים המזרחית – בשער שכם, בשייח ג'ראח ובהר הבית – ולפני כן בסבבי מתיחות ואלימות קודמים בעיר, בין השאר בקיץ 2017 (משבר גלאי המתכות) ובקיץ 2014 (לאחר רצח אבו חדיר).

ניסיונות להתחמק מהדיון על ירושלים חזרו שוב ושוב לאורך התהליך המדיני. בהסכם אוסלו (1993) הוסכם שהנושא רגיש ולכן יש לדחות את הדיון על הפתרון בירושלים לשלב מאוחר יותר, להסכם הקבע. כשהחלו סבבי שיחות על הסכם הקבע, בתקופת ממשלת ברק, התקבלה הנחייה לדחות את הדיון על ירושלים עד לרגע האמת בפסגת המנהיגים והנושא עלה לבסוף רק בוועידת קמפ דיוויד ובאופן טבעי הפך לנקודת מחלוקת מרכזית בועידה. גם בתהליך אנאפוליס (2007-8) נעשה ניסיון להתחמק מהנושא ושרת החוץ ציפי לבני נדרשה לא לדבר על ירושלים בשיחות שקיימה עם הפלסטינים. כמו כן, נתניהו סירב לדיון רציני על ירושלים במגעים שהתנהלו בחסות מזכיר המדינה ג'ון קרי (2013-2014) והוא שב והדגיש שהנושא לא נתון למשא ומתן. הניסיונות להתעלם משאלת ירושלים ולדחות את הדיון בסוגיה הרגישה פגעו במשא ומתן גם כשהיו מנהיגים שרצו להתקדם לעבר הסכם.

את סבב האלימות הנוכחי בירושלים, כמו גם את הסבבים הקודמים, צריך לנתח בשתי רמות: מה השפיע באופן נקודתי על פרוץ האירועים ומהם גורמי העומק שנגזרים מהמצב המדיני והפוליטי של העיר בהעדר פתרון מדיני. בישראל נוטים להתמקד בגורמים המיידיים, לדון בהיבטים טקטיים ולהתעלם מהבעיות המבניות בעיר שיוצרות את התשתית למציאות הנפיצה. במצב הקיים, מזרח ירושלים נופלת בין הכיסאות, בלי אמא ואבא, והתושבים הפלסטינים במזרח ירושלים (40 אחוזים מתושבי העיר) נמצאים במצב שבו אין להם ייצוג ומוסדות פוליטיים, אין להם אזרחות ישראלית (מלבד מיעוט קטן שכולל ברובו אזרחים ערבים שעברו מהצפון למזרח ירושלים) או אזרחות פלסטינית והם סובלים ממדיניות מבנית של אפליה בנושאים שונים שנוגעים לשירותים, תשתיות ותכנון. בשל מעמדם כתושבי קבע, הם לא זכאים להשתתף בבחירות לכנסת והם כן יכולים להצביע בבחירות המוניציפאליות, אך מחרימים אותן ולכן מעולם לא הייתה להם נציגות במועצת העיר.

לאורך השנים, התפתחה הפרדה מלאכותית בשיח הציבורי הישראלי על ירושלים בין הדיון על "שיפור מצב התושבים" לבין התמודדות עם בעיות היסוד, אך כל מי שמכיר את המצוקות העמוקות במזרח העיר מבין שאי אפשר לנתק את מצב התושבים מהמצב האנומלי הבסיסי. בעשור האחרון, דובר רבות בתקשורת על תהליכי "ישראליזציה" של תושבי מזרח העיר, בעקבות הקמת גדר ההפרדה. אין ספק שניתן לזהות בשנים האחרונות התחזקות בזיקה של התושבים הפלסטינים למערב ירושלים בתחומים של תעסוקה, חינוך ובילוי, אך תהליכים אלו הם רק חלק מהתמונה המורכבת של העיר השסועה. מאז אירועי קיץ 2014, הבינה הממשלה שההתעלמות ממזרח ירושלים מסוכנת, והתקבלה החלטה על תוכנית חומש לצמצום פערים (תוכנית 3790). אך בעוד שיד אחת פועלת לקדם תעסוקה ולשפר את התשתיות, היד השנייה ממשיכה בצעדים כמו פינוי משפחות, הרס בתים ויצירת "שטח הפקר" בשכונות שמעבר לגדר.

המקרה של שייח ג'ראח הוא דוגמה טובה להתפתחות מסוכנת שנובעת מהבעיות המבניות של העיר. האיום של פינוי משפחות פלסטיניות בשכונה הוא תוצאה של מסגרת משפטית מפלה שהתגבשה לאחר 1967 ושמאפשרת "זכות שיבה" לאדמה יהודית של טרום 1948 במזרח ירושלים. זאת בעוד שתושבים פלסטינים ירושלמים (כולל התושבים שמפונים מבתיהם) לא יכולים לדרוש השבה דומה של רכוש במערב ירושלים. מצב זה חותר תחת העמדה של ישראל נגד התביעות ל"זכות שיבה" פלסטינית ונגד פתיחה מחדש של הדיון על הרכוש הנטוש ממלחמת 1948. כפי שניתן לראות בימים האחרונים, תהליך זה פוגע קשות גם במעמדה הבינלאומי של ישראל ומאיים על היחסים שלה עם בנות הברית החדשות בעולם הערבי. עמותות ימין מנצלות מסגרת משפטית זו ובתמיכה ממשלתית פועלות לקדם "חברונזיציה" של מזרח ירושלים ומניעה של פתרון מדיני עתידי.

השיח הציבורי בישראל השטיח את הדיון המדיני על עתיד ירושלים לשאלת "חלוקת העיר: כן או לא", אך מסגור זה מטעה והמטרה של מציאת פתרון מדיני בעיר היא להכיר בכך שיש בה גם ישראלים וגם פלסטינים ושהיא מכילה גם את ירושלים וגם את אל-קודס, ולמצוא דרך לשותפות בעיר שתבטיח ייצוג פוליטי ושוויון לכל התושבים, בניגוד למצב הקיים.

בספר שפורסם לאחרונה על מזכיר המדינה ג'יימס בייקר (שנכתב על ידי סוזן גלזר ופיטר בייקר) מסופר שכאשר בייקר מונה לתפקיד הוא הודיע שלא יעסוק בסכסוך במזרח התיכון, בניגוד לקודמו בתפקיד, ועל כך השיב לו הדיפלומט דניס רוס: "אתה יכול להתעלם מהמזרח התיכון – אבל הוא לא יתעלם ממך". משפט זה נכון גם לגבי ירושלים: גם אם הצדדים והקהילה הבינלאומית ינסו להתחמק מסוגייה רגישה זו – הבעיה לא תיעלם ותזכיר את קיומה שוב ושוב. לא ניתן עוד לדחות את הנושא והתמודדות מדינית עם המצב בעיר צריכה להתייחס לשתי הרמות – גם לטריגרים וגם לסוגיות היסוד.

בטווח המיידי, יש צורך בהרגעת הרוחות, מניעת הסלמה ועצירה של פרובוקציות מסוכנות. בהקשר זה הרחקת מצעד הדגלים משער שכם והתערבות היועץ המשפטי בדיון על הבתים בשייח' ג'ראח הם צעדים בכיוון הנכון. כמו כן יש לברך על המאמצים של גורמים בינלאומיים שונים, ובהם ממשל ביידן, להרגיע את הרוחות בהר הבית ולעצור את פינוי המשפחות בשייח' ג'ראח. ממשלים אמריקאים קודמים מילאו תפקיד דומה ברגעי משבר בעיר: מזכירת המדינה הילרי קלינטון תבעה להפסיק את פינוי המשפחות בשייח' ג'ראח כשהנושא התעורר בשנים 2009-2010, ומזכיר המדינה ג'ון קרי התערב למניעת הסלמה ולשימור הסטטוס קוו בהר הבית בשנים 2014-2015. אך מעבר לניהול המשבר הנוכחי, כדי שלא נמצא את עצמנו באותו מצב בסבב הבא, נדרשים גם מאמצים ומגעים לשינוי מדיני מהותי יותר לטווח הארוך והבנה שירושלים נמצאת על השולחן ואי אפשר עוד להתעלם ממנה.