ביידן "מייבש" את נתניהו: נקווה שזה יסתכם בזה

מאמרי דעה ופרשנות

יושב לו נתניהו בבלפור, ומחכה לשיחה. מחכה, ומחכה, אבל היא לא מגיעה. כן, ביידן באמת "מייבש" את נתניהו. הוא כבר התקשר לטרודו בקנדה, אוברדור במקסיקו, ג'ונסון בבריטניה, מקרון בצרפת, מרקל בגרמניה, סטולטנברג מנאט"ו, פוטין ברוסיה וסוגה ביפן. ולמי הוא לא התקשר? לנתניהו בישראל.

ולמי שתוהה, כן זה "ייבוש" חריג. לבוש האב לקח 6 ימים להתקשר לשמיר. קלינטון התקשר לרבין אחרי 4 ימים, וזה הזמן שלקח לבוש הבן להתקשר לברק. יומיים בלבד חלפו לפני שהתקשר אובמה לאולמרט. ושלושה ימים חלפו בין השבעתו של טראמפ והטלפון שלו לנתניהו. חלפו כבר 12 יום מאז ביידן הושבע, והטלפון בבלפור – אינו מצלצל. לא ביידן, ולא משיח.

החשיבות בשיחות אלו היא בקיומן. פחות חשוב מה נאמר בהן. המהירות והסדר בהם מרים הנשיא הנכנס טלפון, מהווים בקודים הדיפלומטים איתותים ומסרים לגבי מערכות היחסים החשובות של ארה"ב, והנושאים המרכזיים בהם יעסוק הממשל. ולכן, כן, את הייבוש של נתניהו, גם אם בסופו של דבר תגיע השיחה, אנו צריכים להבין כאיתות משמעותי, שביידן לא רואה בנתניהו (לפחות) בן ברית חשוב.

נתניהו הימר על הרפובליקנים ועל טראמפ באופן חסר תקדים לראש ממשלה ישראלי. הוא התערב בפוליטיקה הפנימית בארה"ב, כפי שאף ראש ממשלה ישראלי לא עשה לפני כן.

הוא הימר, וזכה בארבע שנים של תיאום מוחלט עם הממשל של טראמפ. אבל כפי שהזהרנו לאורך כל הדרך, להימור הזה יש מחיר. ההימור הזה פגע באחד הנכסים הגדולים ביותר של מדינת ישראל – התמיכה הדו-מפלגתית בארה"ב בישראל.

בגלל נתניהו, במקום שהמפלגות יריבו ביניהן מי אוהבת יותר את ישראל, ישראל הפכה להיות מזוהה עם המפלגה הרפובליקנית. לבושתנו, בהתקפה של תומכי טראמפ על גבעת הקפיטול, לצד הדגלים והסמלים הניאו-נאצים, הונף בגאון גם דגל ישראל.

וכמו מהמר שלא יודע מתי לעצור, נתניהו המשיך להמר על הרפובליקנים עד הרגע האחרון, גם כאשר כבר היה ברור שאנו עומדים בפני ממשל דמוקרטי. מי מכם שזוכר, נתניהו התעכב באופן חריג להתקשר ולברך את ביידן על נצחונו.

כן, גם זה איתות דיפלומטי. אבל יותר חשוב מכך, נתניהו ניסה לנצל את חודשי הממשל האחרונים של טראמפ לטובת האינטרסים הפוליטיים שלו – גם במחיר של "תקיעת אצבע בעין" לממשל ביידן. כך למשל, ערב ההשבעה של ביידן, פעל נתניהו לקדם אישורי בנייה בגבעת המטוס. כן, יש לו צורך פוליטי בגיוס התומכים המתנחלים והימנים האידיאולוגיים, אז מה אם ממשל ביידן יראה בכך פגיעה חמורה בפתרון שתי המדינות ובחוק הבינלאומי.

ונתניהו ממשיך גם עכשיו, הוא משתמש למשל בהבטחה לאשר עוד בנייה בהתנחלויות סביב ירושלים, כאתנן פוליטי לשכנוע סמוטריץ' ובן-גביר להתאחד ולרוץ יחד. אז מה אם בן-גביר מהווה סדין אדום ליהודים הדמוקרטים-ליברלים בארה"ב שמתנגדים לגזענות, ואז מה אם בנייה נוספת בירושלים תעורר התנגדות בממשל האמריקאי. לנתניהו יש חישובים אלקטורליים, גם אם הם באים על חשבון האינטרסים של ישראל.

ראו, ביידן וממשלו מחויבים לישראל. מזכיר ההגנה אוסטין כבר שוחח עם גנץ. מזכיר המדינה בלינקן כבר שוחח עם אשכנזי, והודיע כי ארה"ב תתייעץ עם ישראל בהתמודדות מול איראן. היועץ לביטחון לאומי סליבן כבר שוחח עם ראש המל"ל בן-שבת. אולם, ככל שנתניהו ימשיך לתקוע לביידן "אצבע בעין" משיקולים פוליטיים צרים, ייתכן שלא רק נתניהו ישלם את המחיר, אלא מדינת ישראל כולה.

אנו רואים שגם בזירת החוץ ובשאלת הביטחון הלאומי האינטרסים של נתניהו אינם זהים לאינטרסים של ישראל. שוב, זה מדינת ישראל מול הנאשם נתניהו, ואנחנו נצטרך להכריע בקרוב, האם לבחור בנתניהו, או במדינת ישראל.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 02 בפברואר 2021.

ניוזלטרצרו קשרתמיכה במכון